"פארודיה על המפעל הציוני": 50 שנה לסרט הנבואי "תעלת בלאומילך"

כשהחלה בניית התפאורה, היינו בכל שבת הולכים לראות איך זה מתקדם, ואבי היה מצלם אותנו שם. אחי עמיר, שהגיע באחת הפעמים לצילומים במקום עם גן הילדים שלו, הוא בכלל כוכב בסרט ורואים אותו יושב על הקומפרסור. אותי רואים באיזו סצינה על המרפסת, מבליח לכמה שניות. אני זוכר את עצמי עומד שם למעלה על התפאורה. מאחור הכל פיגומים רופפים כאלה, אבל מבחוץ זה נראה בדיוק כמו רחוב אלנבי. זה פרויקט מגלומני שלא היה כדוגמתו. אני חושב שעד היום לא נבנתה בארץ תפאורה כל כך מרשימה וכל כך עתירת השקעה כמו לסרט הזה. רעיונית, זה אחד מסרטי הסאטירה המדהימים ביותר על עולם הפקידים, גם מבחינת ההומור והמסר הבינלאומי".

במונחי תעשיית הקולנוע הישראלית של אז, במהלך עשיית הסרט נעשה גם שימוש חלוצי למדי בעבודת מצלמה. מאחר שרוב הסרט צולם באולפן, אפשר היה להעמיד במקום מערכות גדולות של מסילות ומנופים, וכך התקבלו להם בין צילומי הדולי והקריין הראשונים בארץ. "הרעיון עצמו נפלא והביצוע יוצא מגדר הרגיל, גם מבחינה ויזואלית וטכנית, מפני שלא היו אז אמצעים לעשות סרט כזה", ממשיך לונדון. "העיר המוצפת היא בסך הכל תעלה קטנה שכרה טרקטור, אבל כשאתה רואה את הסרט, יש לך רושם שזו עיר שלמה שמוצפת. ויש כמה שוטים יפהפיים, אני כל הזמן נזכר בשוט אחד חכם נורא: איזה דג שנפלט ליבשה ופוער את פיו בגלל החיסרון בחמצן. התמונה הזו היא מדהימה ממש. חשוב לזכור גם שקישון מעולם לא למד בבית ספר לקולנוע ולא עבד באולפנים גדולים, לא בצ'ינצ'יטה ולא בהוליווד. הוא ראה קולנוע בילדותו ובנעוריו והחליט שהוא יכול לעשות סרטים. זו תופעה פנטסטית בעיני".

עד אז עבד המפיק רוני יעקב עם קישון בשני סרטים, "סאלח שבתי" ו"ארבינקא" (בהמשך עבד איתו גם על "השועל בלול התרנגולות"), אך ב"תעלת בלאומילך" הוא זכה לתפקיד הבכיר ביותר. "בוקר אחד, בזמן שהיינו בצילומים הוא קרא לי ואמר, 'החלטתי שאת 'תעלת בלאומילך' תפיק ביחד איתי, שנינו נהיה המפיקים'", משחזר יעקב. "מאוד התרגשתי. הייתה בינינו אהבה הדדית, הוא היה קורא לי 'רוני בוס'. הוא היה אדם שנון, חכם, מדליק, חם וכן. הצילומים נמשכו כחודשיים וחצי, והם הלכו חלק יותר ממה שחשבתי, וזה מסיבה אחת: התכוננו כמו שצריך. מה שכן, אחת הבעיות שנתקלתי בהן הייתה הצורך להביא לסט פיקוסים גדולים כמו שיש באלנבי. הסתפקתי בנטיעת פיקוסים ננסיים. למרבה הצער, לאחר העברתם לאתר הצילומים הפיקוסים נכנסו לזעזוע וכל העלים שלהם נשרו, וזו תופעה לא רגילה לפיקוס. אבל לאחר זמן קצר הם החלו ללבלב שוב".

יעקב נזכר גם במסיבת העיתונאים שערך בזמן צילומי הסרט: "העיתונאים עלו לאוטובוס בכיכר מוגרבי, וכעבור כחצי שעה הם נחתו שוב פעם במוגרבי, אבל בהרצליה. הייתה התפעלות גדולה".

כשאתה צופה בסרט כיום, יש משהו שבא לך לעשות אחרת?
"הייתי עושה שוב את אותו הדבר. בסרט הזה אין שום חיסרון, אפרים עשה עבודה גדולה ולצערי לא קיבל עליה בדיוק את המגיע לו. עשיתי בחיי קרוב ל־40 סרטים, אבל החוויות הכי טובות והכי גדולות שלי הן מהעבודה איתו".

הרבה פפריקה בהונגרי

"אני זוכרת את היום הראשון שבאנו להרצליה וראינו את התפאורה שבנו שם, פשוט נעתקו לי המילים מהפה", נזכרת השחקנית מרים גבריאלי, שהקושי היחיד שבו נתקלה בזמן הצילומים נבע מפחד הגבהים שממנו היא סובלת. "הייתה סצינה שבה ניסים (עזיקרי - ק"ס) קרא לי מהמרפסת וביקש שארד. בגלל שיש לי פחד גבהים, בנו מבנה שלם שאקפוץ עליו בשני שלבים, פעם אחת מהמרפסת למעין קומה שמתחת, ומשם עוד קפיצה למטה. מבחינה טכנית בשבילי זה היה מבצע. אומנם שיחקתי בסרט נערה צעירה, אבל הייתי כבר בת 35, ובאותו היום הילדים שלי באו לראות אותי בצילומים".

לרבקה מיכאלי אומנם היה רק תפקיד קטן בסרט - מנקה באגף הכבישים שמסייעת לציגלר בחיפושיו אחר התוכניות העירוניות האבודות - אך מרוב התפעלותה מהסט, היא בילתה עליו כמעט מדי יום. "זה אחד מהסרטים הבודדים שבהם הגעתי גם לימי צילום שלא השתתפתי בהם", היא מספרת. "מאוד נהניתי לראות את העבודה באולפני הרצליה, התפאורה של כל רחוב אלנבי הייתה מאוד מרשימה. עם קישון עבדתי כמה פעמים, הוא תמיד צחק מהבדיחות של עצמו, תמיד זה שעשע אותו. בחדר העבודה שלו היו תמיד איזה מאה עפרונות מחודדים, הוא היה איש מאוד מסודר. הייתה הרבה פפריקה בהונגרי הזה".

מלבד הפטיש הידוע של קישון לנושא הבירוקרטיה, הוא נודע ברבים גם בדקדקנותו המקצועית והבלתי מתפשרת. "הייתי שכנה שלו באפקה ובאתי אליו הביתה לאיזה עשר חזרות על המשפט הנחמד אבל המבולבל שאמרתי בסרט", נזכרת מיכאלי. "כל התסריט, פריים אחר פריים היה אצלו בציורים. הוא צייר את הכל מראש. זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שנתקלתי בהם עד אז".

"הזיכרון הכי חזק שלי מהתקופה הזו הוא הימים על גבי ימים של חזרות בווילה של אפרים קישון", מוסיפה גבריאלי. "הוא הקפיד על כל פסיק, כל צליל, כל צבע וכל נקודה. היינו באים אליו בלי סוף".

"הייתה תחרות מאוד גדולה על התפקיד שלי. הביאו הרבה בלונדיניות עם שיער ארוך, זה שיגע אותי ואמרתי לעצמי שאין לי צ'אנס בכלל", מספרת השחקנית אביבה פז, שגילמה את הכתבנית חסרת השם שאינה יודעת לכתוב. "קישון ניסה סוגים שונים של טיפוסים עד שמצא את מה שחיפש. לי הוא עשה איזה ארבעה-חמישה אודישנים, כשפעם אחת אפילו שם לי פאה. לקח לו כמה וכמה חודשים עד שהחליט. הוא היה פדנט על כל תפקיד, ועד שלא הרגיש שזה ממש מה שהוא מחפש, זה פשוט לא קרה".

פז זכורה בעיקר בשל יכולת לעיסת המסטיק החושנית שלה שהתגלתה בסרט ובשל שמלותיה המינימליות, אולם הייצוג הסקסיסטי שלו זכתה אינו מפריע לה כיום, 50 שנה אחרי ובעידן שבו שולט הפוליטיקלי קורקט ושחקניות עבר נזכרות חדשות לבקרים בשיטות עבודה לא הולמות לכאורה שהתנסו בהן. "זה היה נאיבי מאוד", היא אומרת. "זו איזו תמימות שדווקא מאוד מוצאת חן בעיני ומשהו שחסר פה עכשיו. כיום אנחנו לא כאלה, הכל יותר מחושב וכלכלי. לא הרגשתי ניצול. אפילו שהתחבקנו כולנו על הסט ואפילו שכולם התחילו איתי ואהבו אותי, לא קיבלתי אף פעם הרגשה בלתי מכבדת. הכל היה מאוד טבעי וזורם ונעשה בחברות. בכלל, כל יום צילום היה כמו קסם. כשהייתי רואה את אפרים מחייך את החיוך שלו, זה היה פשוט נהדר. מאוד אהבתי אותו".

פז נזכרת בגעגוע באותה תקופה: "הכי אהבתי את ניסים עזיקרי. היינו חברים טובים־טובים, הוא היה פשוט שחקן נפלא. גם שרגא (פרידמן, שנפטר כשנה לאחר צאת הסרט, בגיל 46 - ק"ס) היה מקסים. הוא היה דון ז'ואן שאהב מאוד נשים יפות. גם אותי הוא אהב, כי הייתי צעירה ויפה".

פז זוכרת במיוחד את הסצינה שבה היא ופרידמן רוקדים על שפת הים. "המצאתי את הסצינה באותו רגע ואפרים אפשר לי לעשות זאת", היא מספרת. "עשיתי לעצמי כוריאוגרפיה, ושרגא עשה אחרַי. אני הרי מלכת האלתורים, וזה גם מה שאני מלמדת כיום. זה הכי כיף, חופשי ואמיתי, בלי שום קשר לטכניקה שמלמדים".

בלוז לכחולי המדים

את תפקיד השוטר גילם שייקה אופיר המנוח כבר בסרט "ארבינקא", שיצא ב־1967. קישון הביא את הדמות הזו שוב ל"תעלת בלאומילך", שם היא התגבשה עוד יותר. אחד מהמשפטים הזכורים ביותר שלו הוא כשאופיר שואל את בלאומילך השתקן: "אתה לא קצת חירש בשמיעה?".

אחרי שני הסרטים הללו החליט קישון לכתוב תסריט חדש - "השוטר אזולאי" - שבו השוטר הנעבעך וטוב הלב נמצא במרכז. השוטר אזולאי, אגב, הוא הראשון שנכתב במיוחד כתסריט קולנועי ואינו מבוסס על ספר, סיפור או מערכון שנכתבו על ידי קישון בעבר.

"אני זוכר לטובה מהסרט את שייקה אופיר השוטר כשהוא מדלג בין הריסות ומאבד את הצפון מרוב התרגשות ואי־יכולת לארגן את הבלגן", אומר לונדון, ורפי קישון מוסיף: "כילדים היינו נמצאים הרבה על הסט כניצבים, וגם קיבלנו על זה תשלום. בהפסקות האוכל שייקה היה תמיד מצחיק אותנו ועושה כל מיני קטעים".

בכלל, צחוק היה חלק בלתי נפרד מהסט. "כשראיתי את הקטע שבו ראש העיר נופל לתוך החורבות שנוצרו, לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק אדיר", מספר קישון הבן. "הפסיקו את הצילומים בגלל הצחוק שלי, ואבי ניגש אלי ואמר שכל הפסקה כזו עולה לו המון כסף".

בומבה צור, שבמהלך הסרט כולו עוטה כתונת משוגעים ואומר מילה אחת בלבד - "בלאומילך" - קצת הסתבך עם פטיש האוויר שאליו היה צמוד. "הוא היה צריך ללמוד להפעיל אותו. הוא הרי היה שחקן, לא פועל", אומר קישון הבן. "זה נראה לכאורה פשוט, אבל הכלי מפחיד. אז היה שם מישהו שלימד אותו איך לשלוט בו, כי בהתחלה הפטיש היה קופץ לו מהיד, וזה היה ממש מסוכן".

בסיום הסרט מבליח לכמה רגעים גם אורי זוהר, בתפקיד מנצח תזמורת מכבי האש המרוצה מעצמו. הסיגר הקובני שהוא מעשן בסצינה, שניתן לו על ידי המפיק רוני יעקב, אומנם היה חריף מדי לטעמו, אך הוא היטיב להסתיר זאת. זוהר, שהתלהב אף הוא מהתפאורה המרשימה, ביקש מקישון רשות לצלם באתר באחד מימי שבת, אז לא התקיימו צילומים לבלאומילך. הבמאי הסכים, וזוהר צילם את "הצד השני", סרט קצר שנגנז, בהשתתפותם הוולונטרית של פופיק ארנון, זאב רווח וחנן גולדבלט, על רמזור שמסרב להתחלף וגורם למחאה חברתית.

"לאחר שאורי זוהר שמע שאני באה מבית דתי, בכל פעם שהוא היה רואה אותי, גם אם זה היה מהצד השני של המדרכה, הוא היה צועק לי בקולי קולות, 'מרים, תחזרי לדת'", משחזרת גבריאלי. "זה היה שנים רבות לפני שהוא חזר בתשובה".

גבריאלי גילמה את הגננת דבורה, בתו של השען מנחם זאב צוקרמן (אבנר חזקיהו) וארוסתו של ציגלר. "רוב התפקיד שלי היה מול עזיקרי, שהיה מגדולי השחקנים שנראו על הבמה העברית, ומול חזקי הגדול (חזקיהו - ק"ס)", היא מספרת. "עם בומבה לא היה לי קשר, אבל ראיתי אותו כל הזמן מול העיניים. הוא היה שם כדמות מוזרה בשבילי. זה היה אתר צילומים ענקי, עם המון דמויות, והרבה מהן בכלל לא היו בקשר של דיאלוגים אחת עם השנייה. מי שעזר לי הרבה מאוד בצילומים היה הצלם הבריטי מאני ווין, שממנו למדתי המון על קולנוע".

מה את חושבת על הסרט כשאת צופה בו כיום?
"שהוא פשוט גאוני. לא יודעת איך צעירים מתייחסים אליו, אבל בעיני הוא עדיין נחשב לפלא קולנועי".

ככל הנראה קיים באחד הארכיונים עותק של הפלא הזה מדובב לאנגלית. "השחקנים עשו את הסצינות באנגלית, לא בטוח שאת כולן", מגלה קישון. "כשאמרתי לאבא שלי על אחד השחקנים שהוא מדבר אנגלית נורא גרועה, הוא אמר שזה לא משנה, העיקר שתנועות השפתיים יהיו נכונות, אחר כך אפשר יהיה להביא מישהו אחר שיגיד את הטקסט".