"מנחם גולן דרש ממני להצטלם בעירום. סירבתי למרות החוזה"

וגולן?
“ככל שהוא היה חביב אלי, הוא דרש ממני להצטלם עירומה ואני סירבתי, למרות הכתוב בחוזה. בתמימותי, הסכמתי שייקח לסצנה מחליפה. מה שרואים שם, זה לא שלי”.

מה למדת מגולן?
“הוא האמין בטייק הראשון. בעקבותיו אני חושבת שלא משנה כמה פעמים יצלמו איזו סצנה, תמיד הפעם הראשונה היא הטובה ביותר”.

התעשרת מ”מרגו שלי”?
“קיבלתי 3,000 לירות על הסרט הזה. פעם התלוויתי לשותף של מנחם, יורם גלובוס, שהפיץ את הסרטים שלהם, כשיצא לסגור עניין באחד מבתי הקולנוע. ראיתי איך הם קיבלו לערב אחד של הקרנת הסרט את אותו סכום. לא התלוננתי. רק יצא לי ‘וואו’ כזה”.

חזרת מהסרט לצבא?
“לגמרי. הייתי אמורה לעשות של”ת (שירות ללא תשלום) בקיבוץ נתיב הל”ה, אבל משום שהתפרסמתי מהסרט, מהר מאוד שלחו אותי להופיע בתוכנית יחיד בהיאחזויות ובמחנות של הנח”ל. את השל”ת עשיתי בסוף השירות”.

היכן התקיימה הבכורה של “מרגו שלי”?
“אוי, זה היה יפה. באולם הקולנוע בקריית שמונה. נסענו לשם כולנו באוטובוס אחד, כמו משפחה. כצ’ופר על הנסיעה הארוכה העלו אותנו לחרמון על חמורים. אגב, לא היה לי משהו מיוחד ללבוש לפרמיירה. היה לי מאוד נוח לבוא אליה במדי חיילת, בלי שיק או שוק”.

זה מה שאת זוכרת מהסרט?
“הזיכרון הכי חזק הוא משלב די מוקדם של הצילומים. למנחם לא הספיק שראו אותי רצה בגשם והוא דרש שיכוונו אלי את המים מזרנוקי מכבי האש, בשביל הרושם. אמא שלי, שושנה, שנכחה באותו יום צילום, לקחה שמיכה, עטפה אותי מכל הלב כדי שלא אתקרר חלילה, ואמרה למנחם: ‘היא הייתה כל כך טבעית, בראבו, בראבו, היידה”.

מה הסרט עשה לך?
“פרסם אותי בבת אחת. היו קוראים לי ברחוב: ‘מרגו, בואי הנה’. ומכיוון שהייתי אז שמנמונת, כפליים מהיום, כאילו נתתי לשמנמנות ברחבי הארץ לנשום”.
אצל פינקלשטיין מתערבבים לא פעם החיים עם הקריירה. אם טלמור בסרט הוא דוקטור לכימיה, בנצי אפפלדרפר, בעלה במציאות, הוא דוקטור לכימיה ולפיזיקה. פינקלשטיין נישאה לו ב־73’. הם הכירו במסיבה, לאחר שהופיעה בחיפה בהצגה “חתונת הדמים”.

“לא להאמין איך שזה קרה בינינו”, היא מספרת. “כמו שמנחם הגיע אלי דרך תמונה, גם בנצי הכיר אותי מתמונה, פוסטר של ‘מרגו שלי’. אמר לחבר שלו: ‘עם זאת אתחתן’”.

היא נקראה לונה, על שם סבתה, ובזמן בית הספר שונה שמה ללבנה. היא נולדה בסופיה, בגיל שנה עלתה ארצה עם בני משפחתה, וכמו רבים מעולי בולגריה הם התמקמו ביפו. משם היא זוכרת את אוושת גלי הים שליד הבית, את לימודיה בבית הספר הצרפתי סנט ג’וזף, עד שעברה לאליאנס, את מקהלת צדיקוב, שבה שרה שנים בניצוחו של זיקו גרציאני, ו”בעיקר את הריח בבית היציקה של אבא שלי, יעקב, בשוק הפשפשים. הפינקלשטיין שלנו בא מהשורשים הרוסיים שלו”.

לעומת אביה הפסל, נותבו כישרונותיה האמנותיים לבמה. “ג’טה לוקה העבירה אלי את ג’וק המשחק מבלי שידעה”, מציינת פינקלשטיין. “כמו כל באי ההצגה המוזיקלית ‘שני קוני למל’, השתגעתי מההופעה האדירה שלה שם. כל כך רציתי להיות כמוה, שלא הפסקתי לחקות אותה”.

אף על פי כן, היא לא הגיעה לבמה באוטוסטרדה. “בבית עשיתי הצגות וחיקויים, אבל בחוץ הייתי ילדה מאוד ביישנית, שאף פעם לא נדחפה, כיאה לצניעות הבולגרית הקלאסית”, היא אומרת.

פינקלשטיין השתחררה מהביישנות כשהוקפצה, במקום חברה שחלתה, לתפקיד הראשי בהצגה “חנה סנש”, שהועלתה בתיכון “סוקולוב לאור” שבו למדה. שם החליטה להיות שחקנית, ויהי מה.

אחרי כיתה י’ היא עברה לשנה לאקסטרני ערב ובשעות היום עבדה כעוזרת גננת. בתום אותה שנה התקבלה עם מונולוג מאותו תפקיד הרואי בתיכון לבית צבי, שבו הייתה, בגיל 17, צעירת המחזור שלה. בהמשך לימודיה שם, אגב דחייה זמנית של השירות הצבאי, פינקלשטיין הייתה מגיעה מביתה בבת ים לבית הספר למשחק ברמת גן כשהיא רכובה על אופנוע.

כציפור דרור מטבעה, “מתוך רצון לא לאבד את חופש הבחירה שלי”, נדדה בין כל התיאטראות, פרט לחאן. כמו ההקפצה בתיכון לתפקיד חנה סנש, וכמו הגילוי שלה כעבור שנים, לקולנוע, על ידי מנחם גולן, היא נזקקה לדחיפה חיצונית קלה כדי להתחיל את קריירת התיאטרון שלה. שחקן הבימה האגדי אהרן מסקין היה מחברי הנהלת בית צבי. הוא שמע מבנו אמנון מסקין כי “בימת השחקנים”, שהאחרון היה ממקימיה, חיפשה שחקנית צעירה לתפקיד הנשי הראשי בהצגה “טלמכוס קליי”, לצד אסי דיין. הוא המליץ על פינקלשטיין, שכאמור הייתה עדיין לפני צבא.

בין שלל תפקידיה בתיאטרון: הכלה ב”חתונת הדמים” מאת לורקה (בבימוי יוסף מילוא); הכלה בהצגה העגנונית “הכנסת כלה” (בבימוי יוסי יזרעאלי); מאשה ב”השחף” מאת צ’כוב (בבימוי ליאופולד לינדברג); תפקידי שן טה ושוי טה ב”הנפש הטובה מסצ’ואן” מאת ברכט (בבימוי דוד לוין); האם ב”מפעל חייו” מאת שולמית לפיד (בבימוי עמית גזית) ובת שבע ב”שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (בבימוי אילן רונן).

נקודת האיזון

במקביל למאזנה העשיר על הבמות, הן כשחקנית והן כמנחת טקסים, לפינקלשטיין יש רומן עם המצלמות. פרט לגילה אלמגור, ספק אם יש עוד שחקנית ישראלית עם רקורד של קרוב ל־30 סרטי קולנוע. החל מ”מרגו שלי” ו”אני אוהב אותך רוזה” של משה מזרחי ועד “אביבה אהובתי”, “העולם מצחיק” ו”המילים הטובות”, סרטיו של שמי זרחין.

פינקלשטיין, שהשנה יצא בהשתתפותה “סדקים”, סרטו של אריק לובצקי, הועטרה לפני עשור בפרס אופיר לשחקנית המשנה על הופעתה ב”סיפור גדול”, סרטם של שרון מימון וארז תדמור. מימון אף ביים עם טל גרניט את הסרט “מיתה טובה”, שהביא לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה.
היא בת 71, אם לשני, עורכת דין, וסבתא לאורי, כמעט חתן בר מצווה, שהופיע בפרסומות ושאיפתו היא להיות שחקן כמו סבתא. פינקלשטיין גם כיכבה והתארחה בסדרות. יש הזוכרים עדיין את הופעתה המצמררת כאישה מוכה בסדרה “טירונות” של אורי ברבש, מי שביים אותה גם בסרטי הקולנוע “זמן אמת” ו”מאחורי הסורגים 2”.



לאן את בורחת מהלחץ הכרוך בעבודתך?
“כל אחד צריך את נקודת האיזון שלו, שבה יוכל להיאחז. אני מוצאת אותה בפסלים שאני מפסלת, אולי בעקבות אבי, ובציורים שאני מציירת. איתם יש לי את האפשרות להירגע”.

אגב, חזרת לעבוד עם גולן?
“רק כמי שהפיק ב־76’ את הסרט ‘משפחת צנעני’, שביים בועז דוידזון. כבמאי, מנחם חיפש בדרך כלל פנים חדשות, כפי שאני הייתי בהתחלה, אבל נשארנו חברים. אני מעריצה אותו עד היום. אדם שבאמת אהב קולנוע והלך עם זה עד הסוף”.