הקורבנות העקיפים של הקורונה הם יצירות התרבות, בהן "מאמי", סרטה של קרן ידעיה, שאמור היה לעלות בבתי הקולנוע ב־12 במרץ, יום לפני פרסום הנחיות משרד הבריאות, שהנחיתו עליו מכת מוות.

העובדה ש"מאמי" הגיע מכורח הנסיבות למסך הקטן (סלקום TV), פלוס נפח הזמן האינסופי שנפער בימי קורונה, אפשר לי לצפות ב"מאמי" פעמיים, כדי לעכל טוב יותר.

מאמי (נטע אלקיים המצוינת), היא צעירה שעובדת כקופאית דלפק בתחנת דלק בעיירה דרומית מדברית שכוחת אל. סיכויה לצלוח את החיים האלה, שואפים לאפס. היא מתחתנת עם נסים מלכה (עמי אבו), השכן ממול, אך כמה ימים אחרי חתונתם במתנ"ס השכונתי, נפצע בעלה הטרי אנושות והופך למרותק לכיסא גלגלים.

עד כאן, בנוסף לדודו טסה בתפקיד המספר, ששר על רקע העיירה הדרומית את סיפור חייה של מאמי, הכל זורם למישרין, ונראה אותנטי לגמרי.
מכאן ממריאה "מאמי" לאודיסאה בחלל פסיכי לגמרי, המתמלא בעוד ועוד פמפלטים וסמלים פוליטיים, שהופכים את מאמי, אישה קשת יום שהחיים דרכו עליה קשות, לדמות בדיונית גדולה מהחיים, המהווה נייר לקמוס לכל התחלואים של ההוויה הישראלית: הכיבוש, הגזענות, הניכור, הדמגוגיה, היהירות, הניצול והשנאה.

מהרגע שמאמי נוחתת בתל אביב עם בעלה, עובר הסרט טרנספורמציה קולנועית והופך תלת־ממדי. מסיפור ניאו־ריאליסטי שמעוגן עמוק באדמת הטרשים, הוא הופך למיוזיקל צבעוני ססגוני, רצוף סדרת נאמברים קולנועיים מפוצצים, המבוצעים על ידי סופרסטארים – יובל בנאי כבעל פאב שמקבל את מאמי לעבודה; ערן צור כפרופסור שעושה למאמי ריסטארט; וריקי גל כבתיה קלאסה, בעלת בית בושת שאוספת את מאמי ובעלה מהרחוב, ועושה לה היכרות עם הבורדל שבו טועמים את "טעם החיים", עם כל ההוז אנד הוז של המפעל הציוני - סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, קומוניסטים, אוניברסליסטים ופטאליסטים – "כי מתחת לגטקס כולנו בני אדם".

מאמי מפסיקה להיות מאמי. מעכשיו היא מועמדת לראשות ממשלה שמבעירה את השטח, סוחפת את ההמונים בשלל מסרים סותרים שיורדים גם על השמאל, גם על הימין, גם על הדוסים וגם על הנאורים. היא גם שולחת את כוחותינו לעוד מלחמה מיותרת, עומדת למשפט על ידי ועדת חקירה, מסולקת מהחיים הפוליטיים לצמיתות וחוזרת עם בעלה הצמח לשיכוני הרכבת בעיירה הדרומית.

ויש כמובן את שיר "האונס", בסצינה המטרידה ביותר, שבה מאמי מוצאת מקלט במאורת עבדים פלסטינים, שיוצרת משוואה בין שני צדי קורבנות הציונות. "מאמי מאמי תפתחי את הרגליים/ לשבעה מדוכאים/ לשבעה פלסטינאים", שר אחד משבעת המדוכאים, ומאמי שרה לו בחזרה: "הולידו אתכם במחנה פליטים/ הולידו אותי בעיירת פיתוח/ נולדנו אותו הדבר/ כמו פועל ערבי/ ניצלו אותי בתחנת הדלק מעבר לדלפק/ אתה התבאסת/ אני התבאסתי/ אין אחד שלא נדפק".