הגבר־גבר הסקוטי, האיש בעל ה־ש' השורקת, ג'יימס בונד האוריגינלי והקירח החתיך ביותר בהיסטוריה - שון קונרי, יחגוג בסוף החודש יום הולדת 90. ב־1989 הכתיר אותו המגזין "פיפל" בתור "הגבר החי הכי סקסי בעולם" - על כך העיר קונרי משהו כמו "אני לא מכיר הרבה גברים מתים שהם סקסיים". כעבור עשור הכתיר אותו "פיפל" בתור "הגבר הסקסי ביותר של המאה". והוא לא רק מנצח בקטגוריית הסקס־אפיל, אלא גם מביא הרבה כבוד לארץ הולדתו, שבה לא חי כבר עשרות שנים. בהיעדר יותר מדי תחרות, קונרי מעפיל פעם אחר פעם לפסגה בסקרים שבאים לקבוע מי האיש החשוב ביותר שיצא אי־פעם מסקוטלנד.
קונרי התפרסם כמובן בתור 007, הסוכן החשאי הבריטי המפורסם, שלוגם מרטיני ומפיל חללים ונשים בביקיני בכל אשר ילך. הוא היה הג'יימס בונד הקולנועי הראשון וגילם אותו בשבעה סרטים, שיותר מ־20 שנה עברו בין הראשון לאחרון שבהם. ב־2003 בחר מכון הסרטים האמריקאי את ג'יימס בונד, בגילומו של קונרי, במקום השלישי ברשימת הגיבורים הקולנועיים הגדולים של כל הזמנים. השניים שעברו אותו היו גרגורי פק, שהגיע למקום הראשון על תפקיד אטיקוס פינץ' בעיבוד הקולנועי של "אל תיגע בזמיר", והריסון פורד בתפקיד אינדיאנה ג'ונס. בסוף שנות ה־80 קונרי השתתף בסרט השלישי מסדרת "אינדיאנה ג'ונס", בתפקיד אביו של הגיבור הראשי.
בונד, ג'יימס בונד
הבחירה בשחקן הסקוטי האלמוני לתפקיד ג'יימס בונד לא הייתה מובנת מאליה. קונרי היה בחור גדול: הוא התנשא לגובה 1.88 מ' והיה שרירי מאוד - הוא אפילו התחרה בתחרויות פיתוח גוף. הוא היה גברי, מאצ'ו, חתיך וסקסי - ופשוט לא מספיק מלוטש עבור הדמות. למעשה קונרי היה ההפך ממלוטש: הוא היה בחור מגודל ממעמד הפועלים. הוא היה בן למשפחה ענייה משכונה גרועה של אדינבורו, החל לעבוד בגיל 9 כדי לעזור בפרנסת המשפחה ועזב את בית הספר בגיל 13. אחרי שלוש שנים בחיל הים, שורה של עבודות כפיים והצלחה מסוימת בפיתוח גוף שהשיגה לו עבודה כמודליסט עירום לציירים, חבר המליץ לו ללכת לאודישן לתפקיד במקהלה של ההפקה הבימתית של "דרום פסיפיק". כך, בטעות, נהיה שחקן.
קונרי הקשוח, המקועקע ונטול ההשכלה, הרגיש נחיתות אינטלקטואלית לעומת השחקנים האחרים. את החסר השלים בישיבה אובססיבית בספריות וקריאת כל הקלאסיקות. הקריירה הקולנועית הענפה שלו החלה באמצע שנות ה־50 בתפקידים קטנים בטלוויזיה ובקולנוע הבריטיים. כששמו עלה כמועמד לגלם את ג'יימס בונד, מחבר סדרת ספרי הריגול איאן פלמינג התנגד נחרצות. הוא רצה ששחקן שמשדר הרבה יותר אלגנטיות, תחכום ועידון ייכנס לנעליו של הגיבור הספרותי שלו. המפיק, אלברט ברוקולי, התעקש על קונרי, והבמאי, טרנס יאנג, לקח את קונרי לספר ולחייט שלו והכיר לו את החיים הטובים של לונדון. הוא לקח אותו למסעדות ולקזינואים והכיר לו את נשות העיר הכי סווינגינג בעולם. הוא לימד אותו איך להיות שנון, אופנתי וקולי - כל מה שג'יימס בונד צריך להיות.
"רציתי בחור עם ביצים", הסביר ברוקולי את ההתעקשות שלו ללהק את קונרי. "תמרח שכבת לק על העור הסקוטי הקשוח ומה שתקבל יהיה הרבה יותר בונד מאשר כל הפייגלעך שמתחרים על התפקיד". בדיעבד ברוקולי צדק. אחרי שיצא הסרט הראשון בסדרת ג'יימס בונד, "ד"ר נו", גם פלמינג הודה בטעות. בדיעבד אמר הסופר שהוא לא יכול לדמיין אף אחד מלבד קונרי נכנס לנעליו של בונד. בסיפורים שכתב אחרי צאת הסרט הראשון, הוסיף פלמינג לדמותו של בונד את מה שקונרי הוסיף לה על המרקע: הומור. פלמינג מת ב־1964, ואפשר לומר שהתמזל מזלו שהוא חזה רק בקונרי בתפקיד בונד. מותו בטרם עת, בגיל 56, חסך ממנו את הצורך לראות את ששת השחקנים הנוספים שנכנסו לנעליו של הסוכן החשאי אחרי פרישתו של השחקן הסקוטי.
"ד"ר נו", שיצא ב־1962, הוא הסרט שהפך את שון קונרי לכוכב בינלאומי בגיל 32. אחרי חמישה סרטי ג'יימס בונד, בהם "מרוסיה באהבה" ו"גולדפינגר", לקונרי נמאס והוא החליט לפרוש מהתפקיד. ג'ורג' לייזנבי האוסטרלי החליף אותו בסרט הבא בסדרה, והחזיק רק סרט אחד. אחריו פיתו את קונרי לחזור בעזרת סכום עתק ונתח מהרווחים. קונרי שיחק ב"יהלומים לנצח" ב־1971, ושוב פרש. הוא הוחלף על ידי רוג'ר מור - אף שזה היה מבוגר ממנו. מור, בניגוד ללייזנבי, התמיד בתור ג'יימס בונד לתקופה לא מובטלת.
אבל זה עוד לא היה סוף הסיפור. קונרי המקריח עתיד היה לחבוש את הפאה של בונד לראשו עוד פעם אחת נוספת. ב־1983 שיחק בסרט ג'יימס בונד האחרון שלו, "לעולם אל תאמר לעולם לא" (כך תורגם, בצורה רשלנית, השם Never Say Never Again). זה היה השני מבין שני הסרטים הלא רשמיים הנכללים בפילמוגרפיה הבונדית, והוא יצא באותה שנה כמו סרט ג'יימס בונד הכן רשמי "אוקטופוסי", שבו כיכב מור. גם קונרי וגם מור חצו אז מזמן את גיל 50.
אף על פי שנכנס לנעליו של בונד עוד פעמיים אחרי שפרש מהתפקיד לראשונה, קונרי מאס בעולמו של הסוכן החשאי. הוא שנא להיות מזוהה בלעדית עם הדמות, ותפס את עצמו כשחקן רציני, שראוי לתפקידים רציניים יותר. עוד בימים שבהם היה בונד ניסה קונרי לגוון את הרפרטואר שלו גם בתפקידים מסוג אחר. בין היתר, כיכב ב־1964 לצד טיפי הדרן ב"מארני" של אלפרד היצ'קוק. ב־1975 שיחק לצד מייקל קיין ב"האיש שרצה להיות מלך" של ג'ון יוסטון, וכעבור שנה כיכב לצד אודרי הפבורן ב"רובין ומריאן", המספר את סיפור האהבה של רובין הוד וליידי מריאן.
קטילות מקיר לקיר
אבל אחרי שנטש את בונד, הקריירה של קונרי איבדה כיוון ופוקוס והתמלאה בלא מעט סרטים לא מוצלחים במהלך שנות ה־70 ותחילת ה־80.
לפרסונה הקולנועית של קונרי לקח זמן להתבסס מחדש. אפשר להצביע על 1986 כשנה שבה זה קרה. באותה שנה יצאו שני סרטים משמעותיים בקריירה שלו: הוא גילם נזיר פרנציסקני בעיבוד הקולנועי של ז'אן־ז'אק אנו ל"שם הוורד" של אומברטו אקו, ואת המנטור של כריסטופר למברט, אחד מבני האלמוות שנולד בערבות סקוטלנד במאה ה־16 בסרט הפנטזיה "איש הנצח", שהפך מאז לקאלט והוליד זיכיון שלם. הסרטים הללו העבירו את קונרי פאזה, מסמל סקס לשחקן בוגר יותר, המלוהק לתפקידים בעלי כובד משקל וחוכמת חיים.
כעבור שנה יצא סרט המאפיה "הבלתי משוחדים" של בריאן דה פלמה - הסרט שזיכה את קונרי באוסקר הראשון והיחיד שלו. הוא קיבל את פרס שחקן המשנה, על אף המבטא האירי המאוד לא משכנע שעשה בסרט. מבטאים מעולם לא היו הצד החזק של קונרי. בסרטי ג'יימס בונד דיבר במבטא סקוטי קליל שלא הפריע לאף אחד. אחרי "ד"ר נו", הסופר איאן פלמינג הוסיף לבונד סיפור רקע שלפיו אביו היה סקוטי ואמו שווייצרית, וקונרי נתן דרור למבטא שלו יותר ויותר במשך תקופת כהונתו כבונד.
בשנות ה־90 כיכב קונרי בשלל סרטי פעולה כמו "המרדף אחר אוקטובר האדום", המבוסס על רב־מכר של טום קלנסי, ו"הפריצה לאלקטרז". הוא המשיך לשחק עד תחילת שנות ה־2000. סרט הקולנוע האחרון שבו כיכב, "ג'נטלמנים מובחרים", המבוסס על סדרת הקומיקס של אלן מור, יצא ב־2003, וקונרי גם נמנה עם מפיקיו. העבודה על "ג'נטלמנים מובחרים", כמו גם התוצאה הסופית, היו מפח נפש עבור קונרי וככל הנראה תרמו להחלטתו לפרוש ממשחק. לקח עוד שלוש שנים עד שיצא בהצהרה רשמית: ב־2006, השנה שבה זכה בפרס מפעל החיים היוקרתי של מכון הסרטים האמריקאי, הוא גם עבר ניתוח להסרת גידול מהכליה, והודיע שהוא פורש מקולנוע.
על פי הדיווחים, פיטר ג'קסון ניסה לפתות אותו לחזור בו מהחלטתו ולגלם את דמותו של המכשף גנדלף בטרילוגיית סרטי "שר הטבעות" תמורת 10 מיליון דולר לסרט ו־15% מההכנסות, אך קונרי סירב. גם ניסיונותיו של הריסון פורד לשכנע אותו לחזור לגלם את אביו בסרט הרביעי של "אינדיאנה ג'ונס" כשלו. "אם משהו היה יכול להוציא אותי מהפנסיה זה סרט של אינדיאנה ג'ונס", כתב קונרי באתר הרשמי שלו. "אבל בסופו של דבר להיות בפנסיה זה פשוט כיף מדי".
קונרי לא רצה לחזור להוליווד. למעשה מאז שפרש הגיח שוב רק בשני פרויקטים בלתי הוליוודיים בעליל. ב־2012 חזר לגיחה קצרה על מנת להפיק ולדובב את קולה של הדמות הראשית בסרט האנימציה "Sir Billi", שנרשם בספרי ההיסטוריה כסרט האנימציה הממוחשבת הסקוטי הראשון. אם המבקרים לא אהבו את "ג'נטלמנים מובחרים", את "Sir Billi" הם כבר ממש תיעבו, והסרט זכה לקטילות מקיר לקיר. באותה שנה הוא גם שימש קריין בסרט התיעודי "Ever to Excel", שהופק לכבוד חגיגות יום ההולדת ה־600 של אוניברסיטת סנט אנדרוז העתיקה בסקוטלנד. זה היה הסרט האחרון שהשתתף בו.
הבחירה של קונרי להגיח בחזרה אל אור הזרקורים דווקא בפרויקטים מהסוג הזה לא מפתיעה. כבר שנים ארוכות הוא נוהג לעסוק בשורשים הסקוטיים שלו ולהחצין את הגאווה הלאומית שלו. בתחילת שנות ה־80 הגיש את הסרט התיעודי "Sean Connery’s Edinburgh" על עיר הולדתו אדינבורו, שביים מוריי גריגור, הבמאי של "Ever to Excel". השניים כתבו יחד ספר על סקוטלנד בשם "Being a Scot", שיצא ב־2008.
לקראת משאל העם על שאלת העצמאות לסקוטלנד שהתקיים ב־2014, היה קונרי תומך נלהב. למרות זאת הוא ספג ביקורת רבה על כך שלא טס לסקוטלנד כדי להשתתף בקמפיין בעד העצמאות, וזאת בגלל הסטטוס שלו כגולה מס. למעשה, במשך מרבית חייו קונרי אוהב את סקוטלנד - מרחוק. העובדה הזאת רק הועילה לקמפיין של מתנגדי העצמאות.
כמעט כבר לא רואים
קונרי נשוי כבר 45 שנה לאשתו השנייה, הציירת הצרפתייה־מרוקאית מישלין רוקברון. אף שמרבית חייו הבוגרים היה נשוי, אומרים כי ניהל אין ספור רומנים מאחורי גבן של שתי נשותיו. לא מעט ידועניות או ידועניות למחצה יצאו במשך השנים בהצהרות על סיפורי אהבה או מפגשים חפוזים שניהלו עם הכוכב. אחד הידועים שבהם היה רומן שניהל בשנות ה־80 עם הזמרת האנגלייה לינדזי דה פול. את רוקברון הכיר קונרי בתחילת שנות ה־70 על מגרש גולף בקזבלנקה. כשמבטיהם נפגשו על מגרש הגולף, שניהם היו נשואים עדיין לאחרים ולא דיברו אף שפה משותפת - הוא לא ידע צרפתית והיא עוד לא דיברה אז אנגלית - מה שלא מנע מהם להיכנס למיטה תוך פחות מ־24 שעות, כפי שהיא העידה בראיון למגזין הצרפתי "גאלה".
רוקברון הייתה נשואה אז לבעלה השני והיו לה שלושה ילדים. קונרי היה נשוי עדיין לאשתו הראשונה, השחקנית האוסטרלית זוכת האוסקר דיאן סילנטו, ואם בנו היחיד, השחקן ג'ייסון קונרי. באוטוביוגרפיה שפרסמה ב־2006 סילנטו טענה כי קונרי התעלל בה נפשית ופיזית בזמן 11 שנות נישואיהם.
קונרי הכחיש שהכה את סילנטו - לא משום שהוא מתנגד לכך. בראיון טלוויזיוני מ־1987 הזכירה לו ברברה וולטרס שבראיון שנתן ל"פלייבוי" ב־1965 אמר שזה בסדר להרביץ לאישה, אבל משום שנשים הן חלשות מגברים כדאי לתת להן סטירה ביד פתוחה ולא אגרוף, כמו שמרביצים לגבר. וולטרס שאלה אותו מה דעתו על האמירה הזאת בדיעבד, והוא אמר שהוא עדיין עומד מאחוריה. המראיינת המשיכה לתחקר אותו ושאלה למה לדעתו זה בסדר להרביץ לנשים, והוא הסביר שזה בסדר רק אם אין ברירה, ותלוי אם מגיע לה או לא. וולטרס המשיכה להקשות ושאלה אם הוא מרביץ לאשתו, וקונרי אמר שלא. כמה שנים מאוחר יותר, בראיון ל"ואניטי פייר" מ־1993, המשיך קונרי לטעון שיש נשים ש"דורשות את זה". מאז טען שדבריו על הכאת נשים הוצאו מהקשרם.
כשנישואיו הראשונים הסתיימו, הוא כבר היה במערכת יחסים עם רוקברון, שאיתה הוא חולק כבר 45 שנה אהבה למשחק הגולף. וכפי שרעייתו העידה באותו ראיון ל"גאלה", הם חלקו גם משיכה חייתית בלתי ניתנת לעצירה. אחרי אותו רומן בקזבלנקה, כל אחד מהם חזר הביתה, אך קונרי יצר קשר עם רוקברון והודיע לה שהוא מאוהב בה. השניים חידשו את הקשר והתחתנו ב־1975 בגיברלטר.
הם השתקעו בווילה מפוארת בשם "קאסה מליבו" בעיר הקיט מרבלה במחוז מלגה בדרום ספרד, שהייתה ידועה בזמנו כמגרש משחקים של חוג הסילון הבינלאומי. הם עשו חיים בקוסטה דל סול: שיחקו גולף ואירחו אושיות כדוגמת סר מייקל קיין והכדורגלן ג'ורג' בסט. אחרי שנים של דולצ'ה ויטה בספרד, הביאה תנופת הבנייה והפיתוח באזור לא מעט שכנים חדשים לשכונה. קונרי אמר שהוא "לא רוצה שיראו אותו בתחתונים", ונאלץ לחפש מקום מבודד חדש להתגורר בו.
בני הזוג מכרו את הווילה שלהם במלגה ב־1999, ועל חורבותיה הוקם קומפלקס של 72 דירות יוקרה. השניים הסתבכו בעקבות כך בפרשת העלמת מס בספרד, שהכניסה לכלא את ראש העיר לשעבר של מרבלה, חוליאן מוניוז, ואת בת זוגו דאז, הכוכבת הספרדייה איזבל פנטוחה. ב־2014 זוכה קונרי בפרשה, אך כעבור שנה הוגש נגד אשתו כתב אישום.
בסוף שנות ה־90 עברו השניים מדרום ספרד לאיים הקריביים - מקלט מס אקזוטי ושטוף שמש, שנראה כמו לוקיישן ג'יימס בונד קלאסי. קונרי באמת צולם שם ב־1965 לסרט הרביעי בסדרה, "כדור הרעם", וכמעט נטרף על ידי כריש במהלך הצילומים. מאז ועד היום הם גרים באחוזה בקהילה מגודרת וסגורה, בעלת מגרש גולף פרטי באי ניו פרובידנס שבאיי הבהאמה. בספטמבר בשנה שעברה הם שרדו את הוריקן דוריאן שהכה קשות באיים. בשנים האחרונות כמעט לא רואים את קונרי. הוא מסתגר באחוזתו ורק לעתים צצות תמונות פפארצי של איש מבוגר מאוד, עדיין לבוש בסטייל ללא רבב.