בניגוד למדינות אחרות, מערך השיווק של הקולנוע הישראלי מתקשה להתבסס על כוכבים מקומיים. יש כאן הרבה שחקנים מוכרים ואהובים, אבל לפחות בעשרים השנה האחרונות, אף אחד מהם לא מביא קהל לאולמות על סמך שמו בלבד. לא גילה אלמגור וששון גבאי, ומנגד גם לא נועה קירל ואלירז שדה - אף אחד מהם לא הפך סרט לשובר קופות רק בגלל הנוכחות שלו בו.
מה שכן יכול לעבוד, כיאה לחיבה הישראלית לאחווה והווי, זה חבורת של כוכבים שבאים ביחד. כך, למשל, כשכוכבי "ארץ נהדרת" התאגדו יחדיו לפני קצת יותר מעשור, התוצאה היתה "זוהי סדום", שמכר כחצי מיליון כרטיסים והפך לאחד השלאגרים המקומיים הגדולים של דורנו, אף שבעיני הוא בלתי ניתן לצפייה.
למרות הפיתוי הכלכלי, הכישרונות מאחורי תוכנית הסאטירה הפולחנית לא חזרו מאז לקולנוע והעדיפו להמשיך להשקיע את האנרגיות בטלוויזיה. לעומת זאת, לאחר שביססו במסך הקטן את מעמדם כקומיקאים האהובים בישראל, שלישיית "מה קשור" הולכת כעת בעקבות "ארץ נהדרת" ומגישה סרט קולנוע ראשון בכיכובה - "לשחרר את שולי", שעלה בסוף השבוע האחרון וכבר מסתמן כלהיט בסדר הגודל של "זוהי סדום".
ציון ברוך, שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף מתבססים כאן על דמויות שהופיעו כבר בתוכנית "עם סגולה": שלושה גברים ישראלים שמוצאם תימני, כולם בגיל המעבר, היוצאים לקולומביה כדי לחלץ מצרה את אחיינו של אחד מהם, בשמו נקרא הסרט, אותו מגלם דוד שאול.
הצעיר הישראלי יצא לטיול של אחרי צבא, נכנס לסמטה הלא נכונה ומצא עצמו בן ערובה בידי גנגסטרים צעירים ושלומיאלים כמעט כמוהו. לא צריך להסביר עד כמה סוגיית החטופים רגישה אצלנו, אז מעניין לראות סרט קומי המשתמש בה כבסיס עלילתי, ועוד מתבדח על חשבונה. בתחילת הדרך, למשל, אחד מקרובי משפחתו של שולי משווה בינו לגלעד שליט, ואומר כי אם אפילו חייל אשכנזי חיכה בשבי כמה שנים, אז בטח שלמדינה לא יהיה אכפת מילד תימני. מעניין לציין שגם בסרט ישראלי טרי אחר שיעלה בקרוב, "הרפסודה", יש עיסוק קליל יחסית בילדים מנותקי מגע. האם זה מעיד על כך שהנושא כבר לא טאבו, ואנחנו בשלים להשתעשע בקשר אליו? או שזה דווקא סמן להדחקה מסיבית במיוחד?
לבדיחות המילוליות יש גוון ישראלי. כמיטב המסורת המקומית, יש בסרט הרבה הומור עדתי וגם מה שידוע כבדיחות "אשתי". זוגתו של אחד הגיבורים, למשל, מקפידה להעיק עליו גם כשהוא בדרום אמריקה, ובשל כך זוכה לכינוי "היטלר". אך אל דאגה, הטיול לצד השני של העולם יאפשר לשלישייה לפתח רומנים חדשים, כולם עם נשים שהיו יכולות להיות הבנות שלהן, כמובן, בראשן לירון וייסמן כעובדת בשגרירות הישראלית שמנסה לעזור להם. בתחילת הסרט היא לבושה כחנונית, אך שוב - אל דאגה! "לשחרר את שולי" ידאג לעשות לה מייקאובר כיאה לסטנדרטים בהם הוא מאמין.
נוסף לכך, יש בסרט הרבה סלפסטיק, והוא דומה להפליא לגגים ויזואלים שראינו בסרטים אחרים - בעיקר "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ו"בוראט". מאחורי המצלמה עמד בן בכר, שגם היה שותף לבימוי הלהיט "הלהקה האחרונה בלבנון", ואת התסריט כתב אור כץ, ונראה שהם מסתפקים בניסיון לתרגם לעברית את הטרנדים ההוליוודיים.
אלא שיש הבדל בין תרגום מקצועי וגוגל טרנסלייט, והתוצאה כאן דומה יותר לאופציה השנייה. הכישרון הקומי של ברוך, ישראלוף ומיכאלשווילי לא מוטל בספק לרגע, ולרגעים אפילו יש ב"לשחרר את שולי" כמה בדיחות טובות, אבל רוב הזמן הוא מוכיח עד כמה מאתגר ליצור סרט קומי טוב - הרי גם ב"זוהי סדום" לא היו כמעט מעלות מעבר לכוח השיווקי של כוכביו.
יש לא פחות מארבע בעיות עם ההומור בסרט. לא צריך להיות מומחה לקולנוע כדי להבין עד כמה הוא משכפל דברים שכבר ראינו בהוליווד; לא צריך לדגול בפוליטקלי קורקט אמריקאי כדי להתרשם עד כמה הוא גזעני וסקסיסטי; וגם לא צריך להיות סנוב חסוד וטהרן כדי להזדעזע מן המעמקים הוולגריים לתוכם הוא צולל, אולי בניסיון לדגדג את רף הגירוי של הקהל הישראלי שכבר ראה הכל. הדברים האלה נכתבים בידי מי שרק בשבוע שעבר שיבח את "טום וג'רי" וכמעט תמיד מהלל את אדם סנדלר, אבל הומור פיפי-קקי הוא אמנות כמו כל מלאכה אחרת, וכאן לא עושים אותה היטב וגם חוצים את גבול הטעם הטוב.
ויש את הבעיה הרביעית, המהותית מכל. הגיבורים נוסעים לדרום אמריקה, יבשת ענקית עם תרבות ומסורת שלכולם, וגם לנו, יש מה ללמוד ממנה. שלישיית הגברברים גסי הרוח לא מעוניינים בכך כמובן. הם באים לחגוג, להתהולל, לירוק ולהשחית, והסרט לא מתייחס לכך בשמץ של ביקורת או אירוניה.
בסצינה הבוטה מכל, אחד הגיבורים נכנס לתא וידוי בכנסייה הקתולית - מן המקומות הקדושים ביותר שיכולים להיות לאדם מאמין. הוא חושב בטעות שמדובר בשירותים ציבוריים, ועושה בו את צרכיו בזמן שאחת המאמינות מתוודה בפניו. מה היה אומר הקהל המקומי לו היו מציגים כאן סרט קולומביאני שבו הגיבור הקתולי מתנהל כך במקום קדוש לעם היהודי?
הקולנוע הישראלי צריך סרטים מסוגו של "לשחרר את שולי". הוא צריך שוברי קופות, צריך כוכבים, וצריך הפקות כאלה, שמספקות פרנסה לכל כך הרבה עובדים בתעשייה. יש כאן המון פוטנציאל וגם המון אלמנטים וסימנים חיוביים. מיותר לציין שוב עד כמה כוכבי "מה קשור" תוססים וכריזמטיים; ההפקה, שכמעט כולה צולמה בקולומביה, מקצועית ומרשימה; עבודת הצילום של הכישרון הצעיר לאל אוטניק, שהצטיין גם ב"הסטורי של אווה" ו"מחילה", יפה ומיטיב לנצל את הנופים הקולומביאניים; והפתיחה חסרת דופי, ומדגימה באופן מושלם איך משתמשים בתסריט ובעריכה כדי להציג דמויות ולבנות מתח. חבל אם כך שמשם והלאה, הסרט הולך על הפתרונות הכי זמינים וצפויים - הבדיחות הכי משומשות והכי גסות והקורבנות הכי קלים, למשל הצגתן של נשים לא צעירות כמכשפות נודניקיות או של הקולומביאנים כפושעים או נבערים.
כל זה מצער גם כי "לשחרר את שולי" הוא יותר מסתם סרט - הוא נושא הדגל של המיינסטרים המקומי העכשווי. שלושה מן השחקנים האהובים בישראל מככבים בו; חברת ההפצה הגדולה במדינה מפיצה אותו, ובאופן בומבסטי; ושר התרבות השתתף בהקרנת הבכורה שלו. מה הוא חשב כשראה את סצינת הטלת הצואה בכנסייה? ומה יחשוב נער שמעריץ את "מה קשור" ואולי עוד ייסע יום אחד בעצמו לדרום אמריקה?
ביציאה מנתב"ג, כזכור, מקדם אותנו שלט המסביר לנו כי מעבר לים אנחנו לא פחות מאשר נציגים של ישראל ולכן עלינו להתנהג יפה. "לשחרר את שולי", והדרך שבה המיינסטרים הישראלי נוהג בו כלפי תרבויות זרות, מלמד עד כמה האמירה הזו היא מן הפה אל החוץ.