את הרגע הזה צופי הסרט התיעודי "גרוסמן" לא יראו: בשלב מתקדם של עריכת הסרט, הבמאית־תסריטאית עדי ארבל והמפיקים אריק ברנשטיין ודודי זילבר (עלמה הפקות) הגיעו אל ביתו של הסופר דויד גרוסמן במבשרת ציון ומסרו לו ולרעייתו את הדיסק און־קי שבידם, ועליו הסרט. "את יודעת מה זה, אחרי שנתיים של בניית אמון?", ארבל מספרת כעת. "דויד אמר: 'אנחנו רוצים לראות את זה לבד. אם אתם חוזרים אלינו והתיקים שלכם בחוץ, קחו אותם ותיסעו'".
ארבל, ברנשטיין וזילבר סבו על עקבותיהם והמתינו בקניון הסמוך. כשחזרו לשם, לא היו תיקים על השביל. הלב שב למקומו, ופעימותיו אל מקצבן הטבעי. אחר כך הגיעו החיבוקים. בעדינות. זו אולי מילת המפתח בסרט הזה. מאוד גרוסמני. שקול, רגיש וחשוף, אבל רק במקומות שבהם הוא בוחר להיות כזה.
לדויד גרוסמן, מהסופרים הבולטים של הדור האחרון, זוכה פרס ישראל לספרות, פרס מאן בוקר, פרס השלום ועוד שורה ארוכה של פרסים, יצא שם של סרבן ראיונות עיקש, אבל בסרט הזה הוא מיישיר מבט למצלמה ומגלה את לבו. נדמה שכל מילה שלו מדודה. תאי המוח מוכרחים להתיישב עם תאי הנפש.
כמעט כל אחת מאמירותיו נשמעת כמו שירה: הוא מתאר ישיבה על "אדן האמבטיה", מתבונן במה שהוא מתאר כ"פאת המיטה" בביתו. בתוך הרהיטות, לרגע המבט בורח והופך למבט של ילד קטן, אותו ילד שעמד אי שם בשנות ה־50 במסיבה בבית הוריו, התבונן סביבו וידע שיום אחד כולם ימותו.
סצינת הפתיחה של הסרט מתרחשת באולם רחב ידיים בקרואטיה, במפגש שבו גרוסמן מקריא למתרגמי ספריו את "איתי החיים משחק הרבה". מאז צאת "סוס אחד נכנס לבר", הספר שזיכה אותו ב־2017 בפרס מאן בוקר הבינלאומי, כך הוא נוהג: מתכנס במשך ימים ארוכים עם המתרגמות והמתרגמים של ספריו לפני שיתחילו במלאכתם. הוא, הם, הטקסט והשכינה. הפעם יש גם מצלמה.
"לסרטים הוא מסרב כבר הרבה מאוד שנים", מספרת ארבל. "התחלנו את הסרט בסשן של התרגום. זו הפעם השלישית שהוא עושה את זה, ומשתדל לעשות את זה במקום שבו הספר קורה. שבוע במקום מבודד שבו המתרגמים קוראים את כל הספר. מספרים שגינטר גראס עשה את זה, אבל נכון להיום גרוסמן הוא היחיד בעולם שנוהג כך. המפיקים אריק ברנשטיין ודודי זילבר רצו לצלם בפעמים הקודמות. הפעם דויד הבין שזה אירוע ייחודי ואמר: 'אני מסכים שתצלמו את זה'. החוויה האנושית שהוא מצליח לזקק עד לניואנס הכי קטן שלה - עוברת בצורה אוניברסלית. אנחנו אומרים: '45 שפות', אבל לא באמת יורדים לעומק העניין או למשמעותו".
פירור הנפש
צילומי הסרט, שישודר היום (רביעי) בשעה 21:10 במסגרת רצועת הדוקו של כאן 11, התגלגלו כמעין גרסה דוקומנטרית לסיפור העם "מרק האבן" או "מרק כפתור" (סיפור המספר על נווד עני המבקש מחסה אצל מארחים ומציע להכין בעצמו את הארוחה, כשהוא מבטיח שביכולתו להכין מרק טעים על בסיס אבן פשוטה בלבד – כס"ו).
"אריק צלצל אליי והתחיל לתאר את המפגש של גרוסמן עם המתרגמים", מתארת ארבל, במאית של סרטים וסדרות דוקומנטריים ומנהלת הפיתוח של מחלקת הדרמה ב"אנדמול שיין ישראל".
"הוא אמר שיש אופציה שדויד יסכים שיצלמו את זה. נדרשו שלוש שניות כדי שאומר: 'ברור. אני באה'. זו הייתה הצעה שאני מודה עליה מאז כל יום. נסענו יחד לקרואטיה, ואחרי השבוע הזה הוא הסכים ליותר דברים. בהתחלה הוא אמר לי: נדבר רק על הכתיבה. אמרתי לו: מצוין. זה הכי מעניין אותי. הכתיבה אצל גרוסמן היא החיים, והחיים הם הכתיבה. דיברנו שעות. כשחזרנו מקרואטיה הוא אמר לי: עדי, אני מסכים שתזכירו את אורי. כך התקדמנו בשנתיים האלה.
"בקרואטיה ניצתה חברות, ומתוכה עבדנו, אבל גם מתוך ההיכרות והאהבה שלי לספרים. נהייתה אותה שפה. זה חיבור שנולד מתוך המילים, באופן טבעי. אחרי כן הגיע שלב התסריט המפורט. ישבתי עם רעייתו מיכל ואיתו וקראנו אותו יחד. בשלבים יותר מאוחרים הדברים זרמו. סרטים דוקומנטריים מהסוג הזה נוצרים בדינמיקה בין הבמאית לבין מי שמצלמים אותו.
"רציתי לספר את החיים שלו דרך הספרים, שיהיה מרוץ שליחים בין החיים לספרים. היה לי חשוב מאוד להכניס את מיכל. הם מגיל 18 ביחד, היא הקוראת הראשונה שלו, היא המגיבה הראשונה, הם מדברים על הכל. יש פה 'מאחורי הקלעים' שלם. אני כל הזמן אומרת לדויד ולמיכל: זה הסרט שלנו. היה צריך לרכוש את אמונו, אבל הוא קולט מאוד מהר. הוא חד ומבריק. הוא קלט שאני קוראת אדוקה".
"הכתיבה היא תהליך של פירוק ופירור של הנפש של הכותב", אומר גרוסמן בסרט, שעובר בין כמה וכמה מספריו: "ספר הדקדוק הפנימי", "חיוך הגדי", "עיין ערך: אהבה", "הזמן הצהוב", "אישה בורחת מבשורה" ועוד. בין לבין שזורים קטעים מהיומן האישי שהוא כותב במקביל לספריו, וצילומים פרטיים המתעדים שיחות עם הוריו סביב שולחן המטבח, את חיי המשפחה ושיחות עם ילדיו הצעירים. באחד מקטעי הווידיאו הוא מתועד באולפני "קול ישראל" עם בניו יונתן ואורי ז"ל, אז בן 4. אורי החקרן שואל שאלות פילוסופיות כמו "האם הנפש משתנית?", ו"האם אתה יודע מה יקרה בעתיד?".
"מאז שאורי בני מת, כשאני כותב אני מחפש להיות לרגעים במקום הזה, שאני נוגע גם בחיים וגם במוות", הוא אומר בסרט על בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השנייה ב־2006 בהיותו בן 21. "למדתי משהו בכתיבה שלי – יש דרך אחת שבה אנחנו יכולים לקלוט את אפס קצהו של מה שקורה מעבר לחומה ההרמטית של המוות, להרגיש את התחושה של מה זה לא להיות. ויחד עם זה להרגיש את מלאות החיים – וזו דרך הכתיבה. את זה אני מחפש כשאני כותב, להיות לרגעים במקום הזה, שאני נוגע בשניהם".
כמו כרטיס ביקור
בפרמיירת הסרט בפסטיבל "דוקאביב" אמר גרוסמן על ארבל: "אני מבקש להודות לעדי, שידעה להוליך אותנו בתבונה, ברגישות ובדקות מתוך ערנות לכל הניואנסים שמצב כזה יוצר. היצירה הזאת, בסופו של דבר, היא קצת יותר מאוסף עובדות על אדם מסוים, אלא יש בה גם סיפור, מהלך דברים, כמה תמות שמתחילות בהתחלה ולאט־לאט צוברות תאוצה עד סופו של הסרט הזה. תמיד אני חושב על מזלם הטוב של אמנים, עד כמה שפר עלינו מזלנו שבעולם כל כך עבה, עולם לא רגיש בסופו של דבר, אנחנו מתעקשים על ניואנסים. יש בזה עונג מיוחד, דווקא בעולם המכליל הלא מובחן, לעשות דברים דקים".
ארבל ביימה בעבר את "החיים כשמועה – אוטוביוגרפיה מאת אסי דיין" שזכה בפרס האקדמיה הישראלית לקולנוע, ואת "שאלות אישיות - גילה אלמגור עם יעקב אגמון" בהפקת לירן עצמור. כמו כן, לאחרונה יצרה יחד עם תמר מור סלע ולירן עצמור את "ערות" ו"ערים" - מונולוגים פורצי דרך על מיניות. "כשאומרים לי על הסרט 'גרוסמן': 'זה סרט עדין', אני רואה בזה דבר טוב", אומרת ארבל. "ביום הצילומים האחרון שאלתי אותו: 'אני יודעת שקשה לך. למה אתה עושה את זה בעצם?'. הוא ענה לי: 'אני רוצה שאנשים יקראו את הספרים'. זו המוטיבציה שלו".
את הסרט צילמו עופר ינוב ועמית חכמוב. על מלאכת העריכה הופקדו סיון גונשורוביץ, מיה קלר ורון גולדמן, על המוזיקה המקורית אמונה יסמין אבן ועל העיצוב האמנותי - דניאל ויינברג. לאורך הצילומים בחרה ארבל לפנות את כל הבמה לגרוסמן עצמו, בחירה שונה בנוף הסרטים התיעודיים של ימינו, בהם אפשר למצוא את היוצרים במרכז ואת העלילה או מושא הצילומים בשולי הסרט.
"אמרתי לצלמים: אני רוצה לצלם את הפנים שלו כך שמי שצופה בזה - ירגיש שהוא יושב איתו בחדר ויבין איך קורה הקסם של היצירה", היא אומרת. "אם אני נכנסת לפריים ורואים אותי, זה פוגע בפנטזיה שלי ליצור מפגש ישיר של הצופה איתו. במקרה אני זכיתי, אבל השאיפה שלי הייתה שכל אחד יעבור את מה שאני עברתי. כמה אנשים כמו גרוסמן יש? כמה פעמים בחיים יש לך כזה משאב טבע נדיר? צופים יוצאים מההקרנות ואומרים: אני הולך לקרוא את כל הספרים. אחרים אומרים: בא לי לכתוב. זה הכיף הגדול. לא להתעסק בשאלה איך אני נראית ולמה שאלתי כך או אחרת".
100 שעות הצילומים זוקקו לשעה אחת. "יש לא מעט קטעים שנאלצנו להוריד", היא מספרת. "למשל, קטע שבו הוא אומר למתרגמים שיושבים איתו: 'כל אדם בונה סיפור מחייו ומשייף אותו כמו כרטיס ביקור ומציג אותו. לפעמים יש לך אופציה לצאת מהסיפור שלך החוצה'. בסופו של דבר, אחרי הרבה גרסאות עריכה, הבנתי דבר שבאתי איתו מההתחלה אבל עשיתי את כל הסיבוב כדי למצוא אותו: הדו־קרב שהוא מנהל עם המוות מגיל 4־5. הוא אומר: 'אני חי כאילו מחר אני אמות'. ההתמודדות עם רעיון המוות מלווה אותו גם בהרבה ספרים, וגם כפצע שנשאר פתוח, כמוטיבציה שלו לעבודה. זה נשבר על המציאות ומתרסק עליה עם 'אישה בורחת מבשורה', ספר שבו המציאות משיגה אותו".
מה גילית עליו שלא ידעת?
"אנחנו יודעים שהוא מתמסר לדמויות ושהן חיות לו בראש. מצד אחד, כשהוא סוגר את דלת חדר העבודה הוא מפליג למחוזות אחרים. אלה החלקים היפים. אבל מצד שני, בתהליך הזה יש הרסנות. הוא עצמו אומר: אני הולך למקומות שמפוררים אותי, שאני מפחד מהם. פתאום הבנתי את הדבר הזה.
"כשהוא אומר על 'עיין ערך: אהבה': 'הספר הזה כמעט הרג אותי', הוא מתכוון לכך. זה לא ביטוי סתמי. אנחנו רגילות לחשוב על תהליכי יצירה וכתיבה במובן חיובי, אבל האיש באמת הולך רחוק מאוד כשהוא סוגר את דלת חדר העבודה שלו ונכנס לספר. כשהוא מדבר על התמסרות לדמויות, הוא מדבר על מחיר אישי שהוא משלם על זה. הוא אמיתי, צנוע, באמת מתעניין בזולת, אנושי ורגיש בצורה נדירה. אני מופתעת ומודה לחיים על ההזדמנות הזאת שנולדה ממנה חברות אמת. אחרי תהליך עבודה כזה, נהיים משפחה בסוף".
