החודש לפני 50 שנה התקיימה הפרמיירה הניו יורקית של אחד הסרטים הזכורים ביותר של הסבנטיז: הסאטירה השנויה במחלוקת “תפוז מכני" של סטנלי קובריק. סרט פשע עתידני על נער שמנהיג כנופיית נערים רצחנית וחובבת אלימות מינית, עד שנתפס ונאלץ לעבור שיקום מחריד. השיקום נוטל ממנו את יכולת הבחירה החופשית, ומעלה את השאלה מה הערך של עשיית מעשים טובים (או אי־עשיית מעשים רעים) אם זה נעשה מתוך כפייה?
בישראל הסרט מוכר בתור “התפוז המכני" - כך נכתב על הפוסטר המקורי בעברית, כשהוא עלה כאן בסתיו 1972. סרטו של קובריק מבוסס על ספר באותו שם של הסופר האנגלי אנתוני ברג'ס: רומן דיסטופי, שמשלב הומור שחור עם ביקורת חברתית ומתאר תת־תרבות של נוער אלים בצורה קיצונית. גם הספר, כשתורגם לראשונה לעברית ב־73' על ידי אהרן בר (הוצאת תמוז), קיבל את השם “התפוז המכני". אבל מכיוון שהשם המקורי הוא A Clockwork Orange - בלי ה' הידיעה - נבקש לתקן עוול היסטורי ולקרוא לספר ולסרט “תפוז מכני".
מסעות של אולטרה־אלימות
סטנלי קובריק האמריקאי, שמתחילת שנות ה־60 חי ועבד באנגליה - הפיק, ביים וכתב את התסריט העוצמתי של “תפוז מכני" שלוש שנים אחרי שיצר את “2001: אודיסיאה בחלל" ושבע שנים אחרי “דוקטור סטריינג'לאב". ובחלוף 50 שנה ניתן לקבוע בבטחה שזהו אחד הסרטים המשפיעים והזכורים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
למרות הביקורות המעורבות, והתקשורת הלעתים מזועזעת, הוא היה רווחי ומצליח מאוד. הוא הכניס 114 מיליון דולר לעומת תקציב זעום של 1.3 מיליון, וקיבל ארבע מועמדויות לאוסקר, כולל לפרס הסרט הטוב ביותר. סרטו של קובריק לנצח יזוהה עם ספרו של ברג'ס, אבל קובריק לא היה הראשון שעיבד את “תפוז מכני" לקולנוע - אלא דווקא אנדי וורהול. וורהול טען שהוא קנה את זכויות ההסרטה של הספר תמורת 3,000 דולר, אבל זה לא סביר. אילו באמת היו לו הזכויות, הוא לא היה צריך לקרוא לסרט שלו “ויניל" ולשנות את שמות הדמויות (אלכס הפך אצל וורהול לוויקטור). בכלל, האדפטציה של וורהול, שיצאה ב־1965, הייתה כה רופפת, עד שגם אנשים שראו את הסרט לא בהכרח קלטו שהוא מבוסס על “תפוז מכני".
עלילת “תפוז מכני" מתרחשת בעתיד הקרוב בבריטניה. במרכזו עומד אנטי־גיבור בשם אלכס דה־לארג' (במקור הספרותי אין לו שם משפחה, אך הוא מודיע לשתי ילדות שאותן הוא אונס שהוא “אלכסנדר הגדול", מה שנתן השראה לשם המשפחה שקיבל בסרט). הוא עבריין צעיר, סדיסט ואלים, שתחביביו כוללים האזנה לבטהובן, אונס ואלימות. את החזות הממילא מפחידה שלו מחזקים ריסים מלאכותיים המודבקים סביב עינו הימנית בלבד ומקל סבא ארוך. הוא בחור מאוד כריזמטי והוא מנהיג חבורה של עבריינים שיוצאים למסעות של “אולטרה־אלימות", כלשונם, בשביל הכיף. הם מתלבשים מוזר: בגדים לבנים עם שלייקס ומגיני אשכים מעל למכנסיים (מגן האשכים הגיע מתיק ציוד הקריקט של מלקולם מקדואל, המגלם את אלכס), מגפיים שחורים וכובעים שחורים. הם נפגשים בבר עתידני ומעוצב, שותים בו חלב “מחוזק", ומדברים בסלנג משונה בשם נאדסאט. בתור מתרגם שדיבר עשר שפות ועסק גם בבלשנות, ברג'ס היה רגיש מאוד לשפה וידע שאם הנערים בספרו ידברו בסלנג עכשווי, הספר יתיישן במהירות; לכן המציא להם שפה סודית המורכבת מאנגלית עם סלנג קוקני ומילים ברוסית.
בסופו של דבר, חברי כנופייתו של אלכס בוגדים בו ואלכס נלכד על ידי המשטרה. אחרי תקופת מה בכלא, הוא מתקבל לניסוי של הממשלה שמטרתו לשקם עבריינים. השיקום נעשה באמצעות “שיטת לודוביקו": קושרים אותו לכיסא ומחזיקים את עיניו פקוחות באמצעות מכשירים כדי שלא יוכל לעצום אותן ומקרינים לו סרטונים אלימים תוך שנותנים לו סמים שגורמים לבחילה. “שיטת לודוביקו" למעשה מבוססת על טיפולי סלידה שצמחו במסגרת הפסיכולוגיה ההתנהגותית. כיום טיפולי סלידה נחשבים לבעייתיים ומשתמשים בהם פחות ופחות, אבל בתקופה שבה נכתב הספר עדיין השתמשו בהם כדי להפחית התנהגויות לא רצויות או לגמול אנשים מהתמכרויות והתנהגויות קומפולסיביות שונות (זוכרים שכילדים היו מורחים לנו לק מרה על הציפורניים כדי שנפסיק לכסוס?), ואפילו במסגרת טיפולי המרה להומוסקסואלים.
בנעלי תלמיד תיכון
מלקולם מקדואל, השחקן האנגלי בן ה־78, שעדיין פעיל מאוד על המסך הגדול והקטן, מזוהה לחלוטין עם “תפוז מכני". הצילומים היו קשים וקיצוניים, אך הוא נהנה מכל רגע. וזאת על אף שנשרט בקרנית העין במהלך צילום “סצינת השיקום" וסדק כמה צלעות במהלך “סצינת ההשפלה".
מקדואל לוהק ל"תפוז מכני" בזכות משחקו המרשים בסרטו הראשון, “והיה אם..." של לינדזי אנדרסון. ב־68', במקביל למרד הסטודנטים בפריז והתארגנויות אנטי־מלחמתיות באוניברסיטאות בארצות הברית, יצא “והיה אם..." - יצירת מופת של מרד נעורים והתקוממות נגד דיכוי. “והיה אם..." הציג לעולם את מקדואל הצעיר במה שנחשב על ידי רבים לתפקידו הטוב ביותר, בתור תלמיד מרדן בפנימייה יוקרתית לבנים שבה דיכוי והתעללות הם חלק מהשגרה. העריצות והדיכוי הממסדיים וההתנגדות המוחלטת לאינדיבידואליות צורמת כמובן פי כמה על רקע החופש של הסיקסטיז.
מקדואל גילם ב"והיה אם..." את מיק טראביס, תלמיד שאינו משתלב במערכת החוקים הנוקשה והמגוחכת של מערכת החינוך הבריטית - מיקרוקוסמוס לחברה המעמדית של אנגליה כולה - ומנסה לחיות על פי מערכת ערכים שבנה לעצמו, שבנויה על האמונה שסקס ואלימות מביאים אל החופש האמיתי. אחרי שהוא וחבריו מוענשים באכזריות על התנהגותם, מגיע המרד האמיתי, שמהר מאוד הופך מהתקוממות חמושה לאנרכיה של ממש.
אחרי “והיה אם..." היה לקובריק ברור שהוא רוצה את מקדואל לתפקיד אלכס. לפני שקובריק התחייב ל"תפוז מכני", היו דיבורים על כך שקן ראסל או ג'ון שלזינגר יעבדו את ספרו של ברג'ס לקולנוע. היו גם שמועות שמיק ג'אגר יגלם את אלכס וחברים נוספים מהרולינג סטונס את חבריו. אך ברגע שסטנלי קובריק נקשר לפרויקט, הוא בכלל לא היה מוכן לשמוע על אף שחקן מלבד מקדואל.
בפגישתם הראשונה אמר קובריק למקדואל שהוא ראה את “והיה אם..." ארבע או חמש פעמים והסרט הותיר עליו רושם עז. מקדואל לא היה בגיל של תלמיד תיכון, לא כשגילם את מיק טראביס ב"והיה אם...", ולא כשגילם את אלכס דה־לארג' ב"תפוז מכני", אבל זה לא הפריע כהוא זה. בתחילת ספרו של ברג'ס, אלכס הוא בסך הכל בן 15. בסרט הפכו אותו לבן 17 או 18, במחשבה שזה יהיה קצת פחות מזעזע. מקדואל כבר היה בן 28 כשנכנס לנעליו של אלכס, אך עם זיק הטירוף בעיניו והכישרון הטבעי שלו להביע מרדנות ועזות מצח, הוא עשה זאת בצורה מושלמת.
בראיון שנתן למגזין "GQ" לפני כעשור נשאל אם צילום סצינת האונס הקשה ב"תפוז מכני" גרם לו אחר כך סיוטים או השפיע עליו נפשית. “מה פתאום? אנחנו שחקנים - מתגברים על זה", ענה. “הדבר היחיד שאני חושב עליו (אחרי צילום סצינה כזו) זה: מה יש לארוחת צהריים? אה כן, אני אקח את הדג".
עניין של פרשנות
כשהסרט יצא לראשונה, הוא קיבל ביקורות מעורבות. רבים הזדעזעו מהאלימות שבו. הוא גם הואשם ביצירת “פשעי חיקוי". קרימינולוגים ניסחו קווים לסינדרום ה־Copycat עוד בתחילת המאה ה־20, בעקבות מעשי רצח שבוצעו בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם ממזרח לונדון, ג'ק המרטש. התופעה מדברת על חיקוי פשעים מסרטים, סדרות טלוויזיה או דיווחים חדשותיים, שנגרמים מתוך הזדהות של הפושע עם מה שהוא רואה על המסך או קורא בעיתון או בספר. כשמדובר בחיקוי פשעים של יצירה בדיונית, לפעמים זה נעשה מתוך חוסר הבנה של האלמנט הסאטירי ביצירה - כמו במקרה של “תפוז מכני".
מספר מעשי אלימות, הרג ואונס שבוצעו בידי נערים בבריטניה בתקופה שלאחר עליית הסרט נקשרו אליו בתקשורת, בטענה שבוצעו בהשראתו. אם באמת היה שם קשר, זה לא באמת מפתיע: רבים פירשו את הסרט כעושה גלוריפיקציה למין ואלימות. ולאורך הסרט כולו לא לגמרי ברור אם אנחנו אמורים לאהוב את אלכס - על אף מעשיו המחרידים - או לסלוד ממנו.
באי־ההבנה הזאת האשים ברג'ס את קובריק. ברג'ס אהב את הסרט, אך היה מאוכזב מאוד מזה שהמסר הביקורתי שלו לא לגמרי עבר בו, ושניתן היה לפרש את הסרט גם אחרת. הסופר סיפר שכתב את “תפוז מכני" בשביל הכסף ושזה לקח לו שלושה שבועות. “הוא התפרסם בתור חומר הגלם לסרט שנדמה כי הוא מהלל מין ואלימות", כתב מאוחר יותר. “הסרט הקל על קוראי הספר לפרש אותו שלא כהלכה, ואי־ההבנה הזאת תרדוף אותי עד יום מותי".
ב־73' אמר ברג'ס בראיון: “זה היה סרט טוב, אם כי משעמם לפרקים, אבל הוא היה צריך להיות יותר אלים, כי רק על ידי העמסת האלימות אפשר להראות את האבסורדיות של אלימות. היה צריך להגיע לרמה של אלימות שבה אנחנו פשוט צוחקים על זה. זה מה שניסיתי לעשות בספר".
אחת הסיבות שהמסר של ברג'ס לעתים פוספס היא השמטת הפרק האחרון מהספר. הסוף המקורי של “תפוז מכני" הוא שונה מזה שרובנו מכירים. במהדורה האמריקאית של הספר, וגם במהדורות רבות אחרות, הוחלט לוותר על הפרק האחרון של הספר, שבו ברג'ס תיאר כיצד אלכס השתקם, והחליט לנטוש את חיי הפשע והאלימות לטובת חיים נורמטיביים. החלק שבו אלכס משתקם נעדר גם מהעיבוד הקולנועי. העורך האמריקאי סבר שהפרק האחרון שבו אלכס חוזר למוטב מצטייר כמאולץ ולא אמין, שכן הוא מנוגד לטון הקודר של כל יתר הספר, ועל כן העדיף לוותר עליו. קובריק עבד לפי הגרסה האמריקאית ולטענתו, בכלל לא היה מודע לזה שקיים עוד פרק עד שכמעט וסיים לכתוב את התסריט. אך גם כשהוא גילה את הפרק הנוסף, לא הייתה לו שום כוונה להכניס אותו לסרט.
המיתוס הוא ש"תפוז מכני" הורד מהמסכים בבריטניה ונאסר להקרנה בעקבות פשעי החיקוי, אך זה לא מדויק. האמת היא שקובריק עצמו הוריד את הסרט מהמסכים בבריטניה ב־73' בעקבות איומי רצח שהוא ומשפחתו קיבלו. אחר כך הסרט הוחרם במדינות אחרות. למעשה, עד למותו של קובריק ב־1999, היה די קשה לצפות ב"תפוז מכני" בבריטניה.
באמריקה, לעומת זאת, לא היו לו בעיות מיוחדות (מלבד העובדה שהכנסייה הקתולית גינתה אותו ואסרה על קתולים לצפות בו). כאמור, הסרט קיבל ארבע מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט המעובד הטוב ביותר (בסופו של דבר את כל הפרסים הללו גרף הסרט “הקשר הצרפתי"). זה הישג מרשים, בין היתר בשל סיווג הצפייה שלו.
במקור קיבל “תפוז מכני" באמריקה סיווג X - מותר לצפייה למבוגרים בלבד - בשל האלימות והמין הבוטים שבו. “תפוז מכני" ו"קאובוי של חצות", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר ב־1970, היו שני הסרטים היחידים אי־פעם עם סיווג X שקיבלו מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. ב־1972 הוריד קובריק מהסרט 30 שניות בעייתיות במיוחד, והצליח לקבל סיווג R - הצפייה מתחת לגיל 17 מותרת רק בליווי הורה.
בישראל, עושה רושם, היו שהתלהבו מהסרט לא פחות מאשר האקדמיה האמריקאית לקולנוע. כשהוא עלה בארץ, בקולנוע פאר בתל אביב, באוקטובר 1972, נכתב כך בעיתון “דבר": “'התפוז המכני' הוא אחד מאותם סרטים נדירים שכל אדם המתעניין בצורה כלשהי באמנות התקופה איננו יכול שלא לראותו. אין זו רק יצירה אמנותית מזהירה, חד־פעמית וחדשנית, שאחריה לא יהיה עוד הקולנוע מה שהיה לפניה, אלא מסמך חברתי ברוטאלי ומעורר חלחלה, העשוי בצורה מושלמת. עד כדי כך שקשה לצפות בו מבלי לשנות מן היסוד מושגים מקובלים, מבלי להשתנות".
כמו בכל שאר העולם, גם בישראל עלה “תפוז מכני" לבמת התיאטרון. המחזה תורגם לעברית ב־2009, ועלה בהפקה משותפת של תיאטרון באר שבע וצוותא תל אביב, בעיבודו ובימויו של בני יזרעאל ועם עודד מנסטר בתפקיד אלכס. בניגוד לסרטו של קובריק, הגרסה הבימתית הישראלית דווקא עשתה כבוד לפרק האחרון של ברג'ס והוסיפה אפילוג על התבגרות, הבנה וחזרה למוטב.
אף על פי שזה סרט קיצוני ושנוי במחלוקת, הרושם הוויזואלי שלו עז ובלתי נשכח. גם מי שלא ראה אותו ודאי מכיר את האסתטיקה שלו מ־50 שנה של תרבות פופ, שבהן היא השפיעה על עולם האופנה והווידיאו קליפ, ובה סלבס (מכריסטינה אגילרה ועד מקולי קאלקין) התחפשו לאלכס. יש אפילו פרק של “משפחת סימפסון" שבו בארט סימפסון מתלבש כמו אלכס, אלא שהוא לא צריך לשלוט ביצר המין והאלימות שלו אלא בתשוקתו העזה לקאפקייקס. הסרט השערורייתי הפך לקאלט, וגם בארץ לא מעט תיכוניסטים מהזן המתוחכם והאינטליגנטי עטו על עצמם גטקעס לבנים עם תחתונים מעל, והתחפשו לחבורת תפוז מכני בפורים, על מנת ללעוג לנערים ונערות המיינסטרימיים שלא ידעו במה מדובר.
ולא רק הפן החזותי של הסרט חדר עמוק לתרבות הפופ אלא גם הפסקול, ששילב מוזיקה קלאסית עם מוזיקת סינתיסייזרים של המוזיקאית הטרנסג'נדרית וונדי קרלוס (שאז עוד קראו לה וולטר קרלוס).
שאלות של מוסר
אף שהוא ספרו המוכר ביותר, “תפוז מכני", שיצא לראשונה ב־1962, הוא הרומן התשיעי שכתב אנתוני ברג'ס, שהיה סופר ומלחין אנגלי, שעסק גם בחינוך, בלשנות, תרגום, מחזאות, תסריטאות, ביקורת ספרות ועוד. הוא נבחר תדיר ברשימות “הספרים הטובים ביותר" שנכתבו בשפה האנגלית במאה ה־20.
ברג'ס כתב את “תפוז מכני" עם שובו לאנגליה ב־1959, אחרי כמה שנים שבהן עבד בתור מורה בדרום־מזרח אסיה במסגרת השירות הקולוניאלי. הוא ראה שאנגליה השתנתה מאוד. עליית תרבות הנוער הנהנתנית, הנטייה של בני נוער להסתובב בחבורות ועליית תופעת עבריינות הנוער הפכו לנושאים חברתיים מדוברים ומדאיגים. אך ההשראה האמיתית לכתיבת הספר הייתה טראומה אישית של הסופר: אשתו הראשונה הוכתה ונאנסה על ידי חבורה של חיילים אמריקאים שיכורים שהוצבו באנגליה בזמן מלחמת העולם השנייה. היא הפילה את התינוק שברחמה, נכנסה לדיכאון כבד והפכה לאלכוהוליסטית.
מעבר לסיפורו האישי של ברג'ס והתנהגותם של בני נוער באנגליה של ראשית שנות ה־60, ביקש ברג'ס בספרו לעסוק במספר תמות גדולות. “תפוז מכני" שואל שאלות של מוסר, ותוקף את הפסיכולוגיה ההתנהגותית (ביהביוריזם) שהייתה פופולרית מאוד באותה תקופה. הביהביוריזם טוען שאפשר לחקור את התנהגותם של בני אדם באופן מדעי והסיבות להתנהגות לא נמצאות בנפש האדם פנימה אלא בהשפעת הסביבה החיצונית. גם ברג'ס וגם קובריק ראו בפסיכולוגיה ההתנהגותית ובהתניה אופרנטית כלי נשק מסוכנים שמשטרים טוטליטריים יכולים להשתמש בהם כדי לשלוט באזרחיהם ולהפוך אותם לרובוטים.
זה גם משמש הסבר לשם הספר/סרט. ברג'ס סיפר שמקור השם הוא ביטוי קוקני שהוא שמע: As queer as a clockwork orange (הפירוש של “קוויר" בזמנו היה פשוט “מוזר"). בנוסף, בשפה המלאית Orang פירושו “אדם" (בשנות ה־50, כשלימד בפדרציית מלאיה ובברוניי, ברג'ס למד את השפה המלאית), כלומר “אדם מכני". הרעיון הוא שעבריינים שעוברים טיפולי סלידה חדלים להיות בני אדם והופכים לבני אדם מכניים, שכן ניטלה מהם הבחירה החופשית בין טוב לרע. כלומר, אלכס הופך לתפוז מכני ברגע שניטל ממנו רצונו החופשי: דבר מה אורגני וחי אך רובוטי ומתוכנת.
עם בובות פופ של אלכס על המדפים, הדפסים “אומנותיים" שלו שנמכרים בשווקים והקרנות מחודשות, קהל חדש ממשיך להיחשף לפנומן הקולנועי הזה, עשרות שנים אחרי. “תפוז מכני" של קובריק נחשב לסרט שהקדים את זמנו, ולטענתו של מלקולם מקדואל, הקהל של היום מבין את הסאטירה ומתחבר לחלקים הקומיים שבו הרבה יותר טוב מאשר בזמן אמת. קובריק כבר לא איתנו לחגוג לסרט יום הולדת, אבל מקדואל מתראיין לא מעט לכבוד חגיגות היובל.
הרבה אנשים שצפו בסרט חטפו כזה אגרוף בבטן עד שהם לא היו בטוחים אם זה אמור להיות מצחיק או לא. “זו קומדיה שחורה וכך היא נוצרה", סיפר מקדואל לאחרונה בראיון לאתר התרבות Den of Geek. “האלמנט הזה הדביק את הפער. צעירים שרואים את הסרט היום מתגלגלים מצחוק, וזה משמח אותי מאוד כי זה מה שחשבתי כשעשיתי אותו. כשהוא יצא לראשונה - אלוהים ישמור! הוא יצר דממה מוחלטת בבתי הקולנוע, אף אחד לא זז בכיסא"