במקום העשירי: המפגש של צ'יקו ובן בשדה התעופה | אבא גנוב 1
הסרט שיצא בסוף שנת 1987 הביא לבתי הקולנוע לא פחות מ-350 אלף צופים וגרם למדינה שלמה לדמוע. במרכז העלילה נמצא צ'יקו בן דוד (יהודה ברקן) שיום אחד נתבע על ידי אשתו לשעבר מגי ווינברג (קרן מור), להעביר אליה את המשמורת על בנם המשותף, זאת לאחר שנטשה אותו כשהיה ילד קטן. לאחר שבית המשפט לא משתכנע מטיעוניו של בן דוד, הוא מעביר את הילד לידי האם.
בן דוד לא מוותר. בעזרת עו"ד גליה רשף, בה הוא מתאהב, הוא מגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. אך גברת ווינברג לא ממתינה, ובעצת עורך דינה נתן קוגלר (אורי שמיר) היא יוצאת אל שדה התעופה כדי לטוס יחד עם בנה לניו יורק. בן דוד מגלה זאת ופותח במרדף אחרי בנו, כשהוא מצויד בצו עיכוב יציאה מן הארץ, בסיומו מונע ממגי לבצע את מזימתה.
לימים סיפר ברקן, שהגה את הרעיון לתסריט והפיק את הסרט, כי ראה ב"אבא גנוב" כסוג של גרסה ישראלית לסרט האמריקאי "קרמר נגד קרמר".
"הסיפור הקשה ביותר היה למצוא את הילד", סיפר ברקן למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, "חיפשנו וראינו למעלה מ-3,000 ילדים. היה כבר רגע ששקלנו לפרסם מודעה שמחפשים ילדה, ואני אחד שצריך להרגיש את הפרטנר שלי. אז הציעו את עידו, הבן שלי. הוא עשה את זה לא רע אבל עדיין הרגשתי שזה לא היה זה. אז בא אלי אחרי כמה ימים אזה פספוס ושאל אותי 'אתה יהודה ברקן?' ואמר לי 'אני הבן שלך'. אהבתי את הביטחון הזה שלו. עשינו את הטסט והשאר היסטוריה".
עוד סיפור: "אחרי שהסרט יצא, היית חייב לראות מה הלך במשרד. עשרות חד הוריים באו ואמרו לי 'תסבירו איך זה שאבא מגדל לבד את הילד'. אני גם הייתי גרוש מאשתי כשהסרט נעשה. פשוט הייתי פסיכולוג בגרוש עבור ילדים מתוסכלים שיש להם אבא או אמא".
במקום התשיעי: המוות של ג'נט, אמה של ניקול | סוף העולם שמאלה
שתי משפחות שהיגרו לישראל, האחת ממרוקו והשנייה מהודו, מוצאות את עצמן חיות בשכנות בעיירת ספר בנגב של שנות ה-60. אין להן דבר במשותף מלבד החלום ושתי בנות בגיל ההתבגרות.
למרות ההבדלים, ניקול המרוקאית (נטע גרטי), המשוחררת והקלילה, ושרה ההודית (לירז צ'רכי), השקולה והרצינית, הופכות לחברות טובות. הנעורים והתשוקה שלהן לחופש עוזרים להן להתגבר על דעות קדומות, בזמן שבעיירה מתעצם המתח בין העולים ההודים, הרואים בעצמם בריטים, לעולים המרוקאים הרואים בעצמם צרפתים.
אחד הרגעים הקודרים ביותר בסרט, הוא השלב שבו מתבשרת אמה של ניקול, ג'נט (רובי פורת שובל), כי היא חלתה בסרטן הדם וזמנה קצוב. החל מרגע זה היא מנסה לנצל עד תום את זמנה הקצוב ולדאוג שחתונת בתה הבכורה תתקיים, ולהשיב את ניקול הקטנה, שפיתחה רומן עם המורה שלה, בחזרה למסלולה.
ככל שחולף הזמן, מתמסרת ניקול בטיפול והשגחה על אמה הגוססת, ואף מבטלת את השתתפותה במסיבת הסיום של בית הספר, אולם ג'נט מפצירה בה ללכת. באותו הלילה היא מחזירה את נשמתה לבורא.
במקום השמיני: כשעזריאל פוגש את גבריאל | חגיגה בסנוקר
למרות שמדובר בסרט קומי, גם ממנו לא נחסכו סצנות דרמטיות בודדות, כשהזכורה שבהן היא רגע המפגש המקרי בין עזריאל ואחיו התאום גבריאל (במשחק הכפול של יהודה ברקן). עזריאל השלומיאל מגלה כי אחיו הפושטק חיזר אחרי אהובתו, יונה, כשהוא מחופש לו. "בשבילך הסתובבתי במשך שבועיים חזירתי אחרי יונה", אמר גבריאל. "אז יונה אוהבת אותך, לא אותי", ענה לו עזריאל בקול חנוק, נמלט אל חוף הים ונעלם.
מנגינת השיר "ברית עולם" ליוותה את הסצנה לכל אורכה, ותרמה רבות לעיצוב האווירה המרגשת. מתי כספי, אשר הלחין את וביצע את השיר המפורסם, שימש גם ככותב פס הקול של הסרט. אין ספק שהשילוב בין שני הדברים יצר כאן את אחד הרגעים הדרמטיים והמרגשים שנראו אי פעם בסרט בורקס.
במקום השביעי: הווידוי של זוהר ארגוב | זהר
עצם יצירת הסרט היווה אתגר בפני עצמו ליוצריו, מאחר והוא גולל את סיפור עלייתו ונפילתו של הזמר זוהר ארגוב. אם כן, כיצד ניתן היה לרתק את הצופים, שעוד לפני כניסתם לאולם הקולנוע, כבר ידעו שהגיבור מת בסוף? אחת הדרכים לכך הייתה הנגיעה בעברו ובילדותו של ארגוב, כמעין רקע מקדים לעלילה המרכזית.
לאחר שארגוב נעצר לראשונה על ידי המשטרה, המשורר אביהו מדינה (מנחם עיני) נוזף בו על כך קשות: "תגיד, מה העניין שעצרו אותך? אתה המטומטם עם הקול הכי טוב שפגשתי והזמר עם הכי פחות שכל שנתקלתי בו. אתה לא יכול ליפול. אתה כבר לא עורקבי משיכון המזרח, אתה זוהר ארגוב".
מדינה, שראה בזוהר לא פחות מסמל של מהפכה ביחס למוזיקה המזרחית בישראל, לא ראה בעין יפה את מעורבותו בפלילים. "מה אתה רוצה?", שאל את ארגוב. בדקות שלאחר מכן, חושף בפניו זוהר את משאלת לבו מימי ילדותו שכבר לעולם לא יוכל להגשים".
במקום השישי: "נאום המניאק" | מאחורי הסורגים
הסרט, שזכה ל-600 אלף צופים, גולל בתוכו עלילה כמעט דמיונית, על אגף שמור בכלא מרכזי, בו יושבים אסירים יהודים שהורשעו בעבירות פליליות קשות, לצד אסירים ביטחוניים ערבים, שנכלאו בנסיבות של אירועי טרור. חרף השנאה הלאומית ההדדית ביניהם, דבר אחד מצליח לאחד אותם: המאבק במעשים המושחתים של הנהלת הכלא כלפיהם.
הסיפור מגיע לשיאו כאשר, אורי (ארנון צדוק), מנהיג האסירים היהודים ועיסאם (מוחמד בכרי), מנהיג האסירים הערבים, מכריזים ביחד על שביתת רעב משותפת. אולם, לא כולם מסכימים לשיתוף הפעולה הנדיר ועל מנת לשכנעם פותח אורי במונולוג ספונטני שזוכה לשם "נאום המניאק", ומעבר לו כל מילה מיותרת.
"הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא חלק מהביוגרפיה האישית של כל אחד מאיתנו. זה נושא שהשפיע באופן אינטימי עליי", סיפר לימים במאי הסרט, אורי ברבש, בריאיון לספר הקולנוע הישראלי.
לדבריו, הכלא, כמקום התרחשות העלילה, לא עלה בשלבים הראשונים של יצירת התסריט, אלא רק בהמשך: "לא ידעתי שאני אספר אותו בתוך הכלא. חיפשתי פלטפורמה דרמטית של מפגש ביננו לבין הפלסטינים. בתחקיר שעשיתי בכלא נחשפתי למערכת יחסים, מצד אחד קיצונית ובלתי מתפשרת, בין היהודים והערבים, ומצד שני לשיתוף פעולה שלא קיים בשום מקום אחר".
במקום החמישי: הסיפור האמיתי מאחורי הפרידה של מיקו מצ'רלי | צ'רלי וחצי
מי לא גדל על צ'רלי וחצי? טוב, אולי בכל זאת מסתובבים בקרבנו כמה בודדים כאלה. אבל עדיין, אי אפשר להתעלם ממעמד הפולחן שלו זכה הסרט, לצד כמות המשפטים המצוטטים ממנו עד היום כמו: "מי מתעסק? זה מיקו"; מה רוצה התולעת?"; "הוא פצוע קשה, לא יודעים מה יש לו"; ועוד רבים אחרים.
ועם זאת, אחד הרגעים הזכורים ביותר מתוך הסרט, שאף זכה לפרודיות רבות וכיכב בפרסומת של מקדונלדס, היא סצנת הסיום שבה צ'רלי (יהודה ברקן) נפרד לשלום מחברו, הילד מיקו (דוד שושן), דקות ספורות לפני עלייתו של הקטן על המטוס לניו יורק. "אמריקה זה לא כמו פה, שם למורה אין אנגינה. אתה תהיה בן אדם", מפציר צ'רלי במיקו. מיד לאחר מכן השניים נפרדים, מיקו עולה על המטוס שממריא, וצ'רלי מביט עליו מן הקרקע.
אך זה לא הסוף, אלא רק ההתחלה למעשה. לאחר שנים רבות, חשף במאי הסרט בועז דוידזון כי למעשה גנז את הסצנה המקורית וצילם אותה מחדש, והכל בגלל משפט אחד. "הסוף המקורי של הסרט היה אמור להיות שמיקו ואחותו נפרדים מצ'רלי וגילה בשדה התעופה, המטוס ממריא וכולנו עצובים מזה שהם טסו. פתאום צ'רלי שומע צעקה, ואז מסתבר שמיקו לא נסע בכלל, ושניהם מתחבקים. זה היה הסוף שצילמנו", סיפר בריאיון לסדרת הדוקו "חגיגה לעיניים".
אם כן, מה גרם לו לשנות את הסוף ולתת למיקו לטוס לאמריקה? דוידזון סיפר: "כשראיתי בפעם הראשונה את הסרט באולפן, עובד הניקיון שהיה שם אמר לי: 'כל כך נהניתי לראות את הסרט. אבל יש לי רק שאלה אחת, למה הוא לא הולך לאמריקה? מה יש לו לעשות פה? הוא יהיה עם צ'רלי ברחובות? יהיה לו יותר טוב באמריקה', אז שיניתי את זה".
במקום הרביעי: "מומולדת" | הקיץ של אביה
אביה (קאיפו כהן) חוגגת את יום הולדתה העשירי, אמה הניה (גילה אלמגור) טורחת ומכינה לכבודה מסיבה לתפארת, עם כיבוד עשיר ושמלה חדשה. אולם, כאשר מגיעה השעה לחגוג, אף אחד מן הילדים לא מגיע, ואביה מתמלאת בעצב.
הניה לא מוותרת, מקרבת את השולחן עם הממתקים אל פתח החצר, ומזמינה את ילדי המושבה להיכנס ולחגוג את יום ההולדת, אותו היא מכנה במבטא היידי שלה "מומולדת". הילדים, שנכנסו בגלל הממתקים, מסתלקים מן המקום לאחר זמן קצר. מאז המילה "מומולדת" הפכה בשפה העברית למושג שמתאר הברזה המונית מאירוע חגיגי.
מדובר באחת הסצנות העצובות והאכזריות בקולנוע הישראלי, כחלק מהסרט "הקיץ של אביה" שהיה עיבוד קולנועי לסיפור ילדותה של גילה אלמגור. "זו הסצנה הכי קשה עבורי בסרט", סיפרה בריאיון ל"מעריב" משנת 2018, "זה הזיכרון הצרוב אצלי ביותר מגיל 10. אף אחד לא בא. זה פשוט לבכות! מאז אני לא חוגגת יום הולדת".
על העבודה עם הילדה קאיפו כהן, שגילמה את אביה, סיפרה אלמגור בריאיון לספר הקולנוע הישראלי: "עבדתי לארוך השנים עם המון ילדים. הרבה פעמים בסרטים, זה לוקח מיום עד שבוע שהם נהיים קשים. לקאיפו כהן הייתה משמעת ברזל. בצילומי סצנת הסטירה ראיתי איך שהלחי שלה מתפוצצת. היא אמרה לי 'לא נורא. יש לי שם כאב שן'. היא הייתה מדהימה לאורך כל הסרט".
במקום השלישי: "החרא הזה יושב לי על הלב כבר שש שנים" | קזבלן
לאחר שקזה (יהורם גאון) נעצר בחשד כי הוא זה שגנב את הכסף של ועד השכונה, מגיע לבקר אותו המפקח ג'וש (מישא אשרוב). במהרה מגלה קצין המשטרה כי לא מדובר בסתם עציר פלילי, אלא בחייל המצטיין שהציל את חייו במהלך הקרבות של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן.
במהרה מחליפים השניים דברים, אז חושף קזה את הנסיבות שהובילו אותו להיות עבריין רחוב במקום אזרח מן השורה, ורומז כי הן קשורות ליחס המזלזל כלפי מוצאו המרוקאי.
"כשהיינו בצבא, אני לא זוכר שדיברת ככה. עם הרבה רגשי נחיתות, מרירות", אמר ג'וש. "יש לי הרבה רגשי נחיתות, אני ממורמר, אני חיה. אבל איך זה שבמשך שש שנים לא מצאת אותי?", השיב לו קזה בכעס והוסיף, "שימעל'ה גולדשטיין התחתן בהילטון, לא ידע את הכתובת שלי בשביל לשלוח הזמנה. ברגל היה צריך לבוא, לדפוק אצלי על הדלת, כמו שאני סחבתי אותו על הגב ברמה במרחק של מפה ועד שיכון צמרת".
במקום השני: החתונה, השיר והסיפור שמאחוריהם | אבא גנוב 2
"יש צופים שהתרגשו מאבא גנוב השני יותר מהראשן", סיפר פעם יהודה ברקן. אפשר לנחש בזהירות שסצנת החתונה מחזיקה בהרבה מניות על ההישג המדובר.
בתחילת הסרט מונה צ'יקו בן דוד את תפיסת עולמו הפילוסופית לגבי חתונות וקובע שאותו יובילו לחופה "רק על קביים". המשפט הליצי הופך בסופו של דבר למעשה של ממש, כאשר בן דוד, ששבר את רגלו ביוון, מגיע על גבי זוג קביים אל חתונת חברו בבר, אליה הוזמן. אולם, בחלוף שתי שניות הוא מגלה כי לא מדבור בחתונת חברו הקרוב, אלא בחתונתו שלו, כשהוא רואה את אהובתו, גליה, מביטה לעברו מכיסא הכלה. השניים נשאים לצלילי השיר "נשבע".
ולמה אנחנו מספרים לכם את כל זה? כי הסצנה הזו לעולם לא הייתה זוכרה לכם כך, לולא הבחירה המקרית לחלוטין של ברקן לנגן ברקע את שירו הידוע הזמר חיים משה. על כך סיפר בריאיון למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי: "במאי הסרט אבי כהן הזמין אותי לראות את הסצנה בחדר העריכה. אמרתי לו שברור שזה בסדר אבל אני צריך מוזיקה. נסעתי הביתה, ובדרך שמעתי את השיר 'נשבע'. צלצלתי אל אבי באותו רגע ואמרתי לו 'פתח עכשיו את רשת ב', קח את השיר של חיים משה ותניח אותו על הסרט, ותוך שעתיים אני מגיע'".
ואכן, לאחר מספר שעות הגיע ברקן לחדר העריכה והחל לצפות בסצנה בשנית, הפעם לצללי השיר. "פתאום הרגשתי שאני דומע, אני בוכה. ואם אני בוכה, הקהל יהיה הרוס", סיפר ברקן וציין כי "את הסאונד של הבכי הזה השמיע גם קהל של 600 איש בהקרנה של הסרט". מאז יצא "אבא גנוב 2" ב-1989 הפך "נשבע" לאחד השירים הנפוצים בכניסה לחופות. "כל במאי צעיר צריך לדעת שמוסיקה זה סוג של דיאלוג. את זה אתה חייב להכניס לראש. לראות סרט בלי מוסיקה זה כמו לראות גווייה בלי נשמה", סיכם ברקן.
ובמקום הראשון: כשכל הסט בכה בגלל שייקה אופיר | השוטר אזולאי
סצנת הסיום של הסרט, אותו יצר אפרים קישון במיוחד עבור דמות השוטר שגילם שייקה אופיר בסרטיו הקודמים, נחשבת בעיני רבים כאחת המרגשות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.
דקות ספורות לאחר שאברהם אזולאי (שייקה אופיר) התבשר כי חרף קבלת דרגת הסמל הוא פוטר מן השירות, הוא יוצא מבניין משטרת יפו, מלווה באשתו בטי, וחבריו אלברט ומשיח. השוטר בדימוס עוצר בסמוך למגרש המסדרים בזמן שבו מבצעים השוטרים הטירונים חזרה לתרגילי סדר בפיקודו של סמל בז'רנו. כאשר הם חולפים על פניו של אזולאי, הם מצדיעים לכיוונו. אברהם, שרואה בהצדעה המיועדת אליו כאות והערכה, מצדיע בחזרה ובהתרגשות רבה עד כדי בכי.
על כך סיפר מפיק הסרט איציק קול: "שייקה הצדיע וירדו לו דמעות. זה היה כל כך מרגש. אחרי הצילומים שאל קישון את הצלם דוד גורפינקל כיצד הסצנה יצאה, והוא ענה לו 'אני לא ראיתי, ירדו לי דמעות והיה לי מטושטש'".