זעקת קרב: בחזרה לסיפורים הבלתי נשכחים שעיצבו את סרטי מלחמת לבנון הראשונה

התסריטאי והבמאי אלי כהן על הסרט “שתי אצבעות מצידון״ (1986)

שתי אצבעות מצידון" היה הסרט העלילתי הראשון שעסק במלחמה. הסרט נולד בזמן המלחמה כשהבמאי, התסריטאי והשחקן אלי כהן היה בשירות מילואים ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. “קראתי לדובר צה"ל דאז יעקב אבן והוא אמר: ‘אנחנו מאוד מודאגים בצה"ל לגבי החיילים ומתחילים להופיע כל מיני דברים לא סימפטיים כמו ביזה, אלימות ופעולות פרובלמטיות’", מספר כהן.

“'אנחנו רוצים לצלם וידיאו של מה שקורה בלבנון. אין לנו מחשבה מוגדרת, אבל תגיש הצעה'. הצעתי למפקד יחידת ההסרטה דאז אלי דורי לגייס למילואים חבר שלי, ד"ר ברוך נבו, פסיכולוג, שיש לו גם יכולת יצירתית, כדי שיצטרף אליי לתחקיר, שבמסגרתו נסתובב בלבנון. הסתובבנו כשבועיים עם ג’יפ בלבנון יחד עם חיילי גדוד 13 של חטיבת גולני, ובתום הסיבוב חזרנו אל שולחן הכתיבה וברוך הציע שנעשה סרט. חשבתי שזה רעיון נחמד".

כהן ונבו הגישו את הסרט לביקורת של הרמטכ"ל דאז, אלוף משה לוי. “הכוונה הייתה להביע מה זה להיות כוח צבאי בלב אוכלוסייה אזרחית כבושה", מסביר כהן. “כשהשלד היה מוכן, צירפנו את התסריטאי צביקה קרצנר, וזה עבר את אישור הרמטכ"ל". בבסיס התסריט ניצב גדי (רוני פינקוביץ’), קצין צעיר וחניך מצטיין בקורס הקצינים של גולני, שמשרת כמפקד מחלקה בגדוד 13 בתוך המציאות המורכבת של מלחמת לבנון הראשונה.

“נוצרה לנו בעיה כי אומנם היו לנו חומרי גלם, אך כיוון שמדובר בסרט מטעם דובר צה"ל, לא היה תקציב לשחקנים ‘אזרחיים’, אז ליהקנו שחקנים ששירתו באותו זמן בצבא", מספר כהן.

“רוני פינקוביץ’ ודודו בן זאב היו בתיאטרון צה"ל; אלון אבוטבול היה אז חייל בשירות סדיר; ושאול מזרחי, בועז עופרי ונאזי רבאח היו בשירות מילואים. שיניתי את התסריט תוך כדי העבודה על הסרט והתאמתי אותו לשחקנים. הייתי קם בבוקר בארבע, כותב משהו, ובחמש וחצי כבר יצאנו לצילומים. הכל היה מאוד מאולתר, למשל, רצינו לצלם ג’יפ נוסע, אבל אמרו לנו מצה"ל שאין ג’יפ אלא שני טנקים, אז שינינו בהתאם לכך את התסריט".

הצילומים נערכו בנפת מרג’ עיון. “לנו במכללת תל חי, ובכל בוקר היינו עוברים את הגבול לצילומים", מספר כהן. “למזלנו תושבי הכפר הלבנוני שיתפו פעולה עם צה"ל, מה שהקל עלינו בצילומים, אך לימים הפך את הכפר למושמץ בעיני הלבנונים, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם חיילינו.

"עם נסיגת צה"ל מצפון לבנון בשנת 1985, הגיעו צלמים מכל העולם לצלם את המאורע, אך ראו שכבר מישהו מצלם את זה. אלו היינו אנחנו, והסצינה הזו נכנסה לסרט. הייעוד המקורי של הסרט היה לבסיסי צה"ל וקורסי מפקדים, אבל ברגע שבצה"ל ראו שיש סרט באורך מלא, חשבו ששווה להפיץ אותו גם בבתי הקולנוע".

ביולי 1986 נערכה הפרמיירה של “שתי אצבעות מצידון", וההצלחה הייתה מיידית: “בכל העיתונים החשובים בעולם היו כתבות ענק על הסרט הזה. מצד שני, היו גם ביקורות נגד הסרט. מצד אחד היו מי שכעסו: ‘הצבא השתגע ומצלם סרט שמראה חיילים יורים בילד קטן?’. מצד שני היו שקיבלו את הסרט כמייצג את תחושות החיילים בלבנון".

את שיר הנושא המפורסם של הסרט, “שתי אצבעות מצידון", כתב כהן, הלחין ועיבד בני נגרי וביצע בועז עופרי. “במהלך צילומי הסרט ניגש אליי חייל ואמר לי: ‘כתבתי שיר ואני חושב שהוא מבטא מה שאנחנו חושבים’", מספר כהן. “השיר היה לא טוב, אבל לקחתי מתוכו את השורה ‘חייל שבוז בלבנון’ וכתבתי טקסט שונה". הסרט הביא לבתי הקולנוע כמעל 900 אלף צופים וזכה בפרסים. “היום הייתי עושה את הסרט אחרת", מסכם כהן. “לשמחתי, עד היום מדי פעם מקרינים אותו".

התסריטאי והבמאי חיים בוזגלו על הסרט “עונת הדובדבנים״ (1991)

בזמן מלחמת לבנון הראשונה חזרתי מפריז, הייתי ביחידת דובר צה"ל והיה דיבור שאכנס ללבנון", מספר התסריטאי והבמאי חיים בוזגלו. “במקביל חבר שלי הירש גודמן, שהיה כתב לענייני צבא וביטחון, סיפר לי על פחד המוות שאופף אותו בלהיכנס ללבנון, והתחלנו לכתוב תסריט. דובר אז על הנסיעות המסוכנות לתוך לבנון ובחזרה לגבול ישראל, שכן היו אז משאיות מתפוצצות ומוקשים בדרך, ויותר ויותר חיילים נהרגו".

בוזגלו, אז פרסומאי במקצועו, כתב תסריט שבמרכזו מיקי (גיל פרנק), פרסומאי תל־אביבי שמקבל צו שמונה לשירות מילואים במלחמת לבנון הראשונה ומשוכנע כי הוא לא ישוב חי מהמלחמה. “מה שמדהים בסרט זה שמיקי הולך לראות איפה יקברו אותו, הולך לפגוש את הקצינים בצה"ל שיודיעו לאשתו על מותו", מספר בוזגלו.

למרות שבוזגלו וגודמן החלו לכתוב את התסריט בשנת 1986, לקח לו חמש שנים לצאת לאקרנים. “זה היה סיפור מורכב וארוך להשיג אישורים מצה"ל", מסביר בוזגלו. “כשרצינו לצלם הליקופטר צה"לי, שכרנו הליקופטר רגיל וצבענו אותו בצבעי הליקופטר צבאי. השתמשנו בכל מיני טריקים קולנועיים".

הצילומים, שארכו כארבעה שבועות, נערכו ביישוב הדרוזי מג’דל שמס: “זו הייתה הפקה לא פשוטה כי היא דרשה פירוטכניקה מורכבת ושיתופי פעולה רבים, אבל בסרט הזה הרגשתי שעליתי בדרגה ויכולתי לממש חלומות גדולים. זהו סרט אנטי־מלחמתי, פציפיסטי, המעביר לאדם את התחושה שהוא לא יחזור חי מהמלחמה".

על התפקיד הראשי בסרט התמודדו שלמה ארצי ואלון אבוטבול – עד שבוזגלו פגש בגיל פרנק, אז בתחילת דרכו. “נדלקתי על המסתורין שלו שהתאים לדמות הגיבור", אומר בוזגלו. “גיל מאוד טוטאלי ועשה דברים שאף שחקן לא עשה: כשהדמות שלו נופלת לבור, הצענו לשים מזרן מתחת, והוא לא רצה, הוא רצה שזה יהיה אותנטי. גם כשהייתה סצינה שבה הדמות שלו צריכה לתקוע אות מלחמה בבשר, הוא התעקש לתקוע באמת, וזה מה שהוא עשה. הוא הלך עם רעיון הסרט עד הסוף, חוץ מלמות".

ביולי 1991 נערכה בקולנוע “מקסים" בתל אביב הקרנת הבכורה של הסרט “עונת הדובדבנים". “אחד הסיפורים העיקריים ששמעתי היה על קטיף הדובדבנים בלבנון והיה ברור לי שאקרא לסרט בשם זה", אומר בוזגלו. “בכניסה לפרמיירה היו קסדות מכוסות דובדבנים. אני זוכר שהגעתי לפסטיבל בלוס אנג’לס ומפיקה אמריקאית רצתה להפוך את הסרט לאמריקאי, וזה כמעט קרה". הסרט, שהשתתף בפסטיבל הקולנוע ירושלים (1991), זיכה את ששון גבאי בפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר.

בדיעבד היית עושה את הסרט אחרת?
“על כל סרט אתה יכול להגיד את זה. אני שמח על הסרט הזה. ברמה של הוויזואליה שלו זה אחד הסרטים הכי יפים שנעשו בארץ הודות לצלם אורן שמוקלר, שעשה שם כמה מהשוטים שלא יישכחו אף פעם".

הבמאי ערן ריקליס על הסרט “גמר גביע״ (1991)

הסרט מגולל את סיפורו של כהן (משה איבגי), אוהד מושבע של נבחרת איטליה בכדורגל, שתכנן לטוס לצפות במשחקי המונדיאל שהתקיימו בספרד בשנת 1982, אך מצא עצמו מגויס למילואים במלחמת לבנון הראשונה. בעיצומה של המלחמה משודר גמר המונדיאל, ובמקום לנכוח במשחק, מוצא עצמו כהן בשבי יחד עם חברו גלילי (שרון אלכסנדר). שם, בתנאים הקשים, הוא יוצר קשר עם שוביו הפלסטינים בזכות האהבה המשותפת לנבחרת איטליה, שזוכה לבסוף באליפות העולם.

“הרעיון לסרט נולד בעקבות כל מיני סיפורים שצצו בשנות ה־80 אחרי המלחמה לגבי שבי כזה ואחר", מספר הבמאי והתסריטאי ערן ריקליס. “חשבתי אז עם מי אני יכול לעבוד, ומאוד אהבתי את הכתיבה של אייל חלפון, שכתב אז בעיתון ‘העיר’. מישהו הכיר בינינו, ראינו עין בעין, ואייל הביא את החיבור המציאותי למשחקי אליפות העולם בספרד שנערכו בזמן המלחמה".

עד לעבודה על סרט זה, ריקליס עסק בעיקר בבימוי סרטי פרסומת ותעודה. “הבנתי שאם אמשיך לביים סרטי פרסומת, לא אגיע לאן שאני רוצה להגיע באמת, וזה לעשות סרטים עלילתיים, אז זה היה שילוב של אמביציה ליצור סרט ותחושה שאי אפשר להתעלם ממלחמת לבנון", הוא מספר.

הראשון שלוהק לסרט היה השחקן משה איבגי. “הוא כבר היה שחקן עם מוניטין מאוד חזק", אומר ריקליס. “היה ברור לי שאיבגי הוא המתאים לתפקיד של מאכער ישראלי שארגן לעצמו לנסוע לראות את המונדיאל, אבל המלחמה דפקה אותו. לגבי החבר’ה הערבים, לקחתי את הכישרונות הגדולים.

"היה ברור לי שערבים ישחקו ערבים ויהודים ישחקו יהודים. היה ברור שאצלי זה יהיה הכי אותנטי שיש. היה ברור שזה יהיה סרט מסע ושהדמויות יצטרכו לעבור אותו מדרום לבנון ועד ביירות, והיה ברור לי שאני חייב למצוא מקומות בארץ שהכי דומים למקום עצמו, עד כדי כך שאפילו הלבנונים יפקפקו אם הסרט צולם בלבנון. לא הודיתי אף פעם שזה צולם בארץ, אבל זה צולם ברחבי ישראל, מהגליל הכי רחוק ועד יפו".

בתקציב של שני מיליון שקלים צולם “גמר גביע" במשך 34 ימים. “זה תקציב שהיה יקר יחסית לזמנים ההם", אומר ריקליס. “ראיתי את הסרט לא מזמן ואמרתי לעצמי בראייה אובייקטיבית שאני לא רואה את החוסר בכסף. זה נראה כמו סרט מלחמה ברחבי לבנון".

בשנת 1991 יצא הסרט לאקרנים, כשהבכורה נערכה בקולנוע “מקסים" בתל אביב. “בארץ הסרט התקבל בצורה קטסטרופלית", נזכר ריקליס. “ספגנו חבטה פה כי היינו בטוחים שאנחנו על הגל, אך הביקורות שחטו אותנו והקהל לא הגיע. לעומת זאת, הסרט התקבל לפסטיבל ונציה, נמכר למדינות רבות והשתתף בלמעלה מ־100 פסטיבלים ברחבי העולם. אבל בארץ המבקרים כתבו שזה אחד הסרטים הגרועים שנעשו".

בחלוף השנים הסרט זכה למעמד פולחני. “לקח לו כמה שנים עד שהוא התעכל בישראל", אומר ריקליס. “היה בסרט משהו חדשני בכך שמתוך עשר דמויות מובילות, שמונה היו פלסטיניות".

בפרספקטיבה לאחור, היית משנה משהו בסרט?
“זה סרט שאין לי מה להוסיף עליו היום. מה שסופר אז תקף להיום, לצערי, כי כאב הלב על המצב בלבנון נשאר. אני חושב ש’גמר גביע’ הצליח להציג את המצב הזה דרך הפריזמה של משחק כדורגל, והכדורגל נתן משב של תקווה למרות שזה סרט שנהרגים בו חיילים והוא מתאר מלחמה קשה. הכדורגל הוא סוג של מראה ובריחה כי בסופו של דבר אתה חוזר לחיים האמיתיים ומבין שאנשים משלמים מחיר כבד מדי במלחמות".

התסריטאי והבמאי שמוליק מעוז על הסרט “לבנון“ (2009)

'לבנון’ הוא סיפור אישי שלי", מספר התסריטאי והבמאי שמוליק מעוז. “הקשר שלי ללבנון קשה רגשית. לכן כשניגשתי לכתוב את התסריט, התלבטתי איך לספר אותו, כי העשייה שלו נבעה מהצורך שלי לפרוק ולהציג את המלחמה כמו שהיא ללא הקלישאות ההרואיות. אבל בעיקר זה היה צורך שלי לנסות לסלוח לעצמי, להציג מצב כזה שלא הייתה לי בו ברירה אלא להתמודד עם רגש האשמה שרדף אותי אחרי מה שחוויתי במלחמה".

עלילת הסרט, המתרחשת ביומה הראשון של המלחמה, מתוארת מנקודת המבט של צוות טנק שנשלח לקרבות, והסרט, מלבד סצינות הפתיחה והסיום, צולם מתוך הטנק. “הבנתי שאני צריך סיפור פשוט ובסיסי שאני יכול לסכם בשורות בודדות, כי העניין העיקרי שרציתי להביע בסרט הוא הנפש המדממת, מה מתחולל בנפשו של חייל במהלך מלחמה", אומר מעוז. “הבנתי שהדרך הנכונה שלי להציג לצופים את מה שאני רוצה לספר היא לייצר הבנה רגשית".

מעוז מגלה כי ניסה לכתוב את התסריט מספר פעמים, ללא הצלחה. התפנית אירעה בשנת 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה: “אני זוכר שישבתי מול הטלוויזיה וחשבתי על זה שתינוקות שנולדו בזמן מלחמת לבנון הראשונה מתו במלחמת לבנון השנייה. המחשבה הזו זעזעה אותי ואז התחלתי לכתוב את התסריט. תחושת השחרור הייתה עצומה.

"כתבתי לעצמי משפט אחד: ‘כל הסרט יתרחש בתוך טנק, ואת המלחמה בחוץ אנחנו נראה רק דרך העינית של התותחן והצלב שבה’. הבנתי שמצאתי את הקונספט של הסרט שלי. זה דבר הכי משעמם ובנאלי מבחינה קולנועית, ועם זאת הכי מאתגר".

הקאסט שליהק מעוז כלל את איתי טיראן (בתפקיד אסי, מפקד הטנק), יואב דונט (בתפקיד שמוליק, תותחן הטנק, הדמות המבוססת על מעוז עצמו), אושרי כהן וזהר שטראוס. “את איתי טיראן ומיכאל מושונוב רציתי מראש", מודה מעוז. “לגבי אושרי כהן, בהתחלה היססתי אם לשלבו ושפטתי אותו לפי תדמית הפלייבוי שלו, אבל הבנתי שטעיתי ושהוא שחקן מעולה".

איפה צילמתם?
"צילמנו במפעל סיפולוקס בתל אביב שעמדו להרוס אותו. בסך הכל 30 ימי צילום".

מה הרגשת כשראית את הסיפור האישי שלך על המסך?
“הצלחתי לסדר לעצמי את הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שמישהו יכול היה להעניק לי".

הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בספטמבר 2009 בפסטיבל הסרטים בוונציה, והוא אף זכה בפרס “אריה הזהב" היוקרתי. הוא הוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם וזכה בפרסים. “כל כך הרבה אנשים בדרך אמרו לי שזה פרויקט התאבדותי שלא יצליח. דבר כזה יכול מאוד לרפות את ידיך".

בדיעבד, היית משנה בסרט משהו?
“כן, הורדתי כמה דברים כי אמרו לי שהם חזקים מדי ושהקהל לא יוכל לסבול אותם, ואני עד היום מצטער שהורדתי אותם. זו טעות שרודפת אותי".

הסרט “ואלס עם באשיר“ (2008)

סרט המונפש הדוקו־דרמטי, בבימויו של ארי פולמן, גולל את סיפורו האישי של פולמן כחייל חי"ר בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. עלילת הסרט מתחילה בשנת 2006, אז פוגשת דמותו של פולמן חבר מתקופת הצבא המספר לו על הפוסט־טראומה שלו ועל הפלאשבקים המלווים אותו מימי המלחמה. אותו מפגש מעיר בפולמן את זיכרונותיו המודחקים מהטבח בסברה ושתילה, ובעקבותיהם הוא יוצא לשיחות עם חבריו לנשק, פסיכולוגית והעיתונאי רון בן ישי, ונזכר בחוויותיו מהמלחמה.

מי שדיבבו את הסרט היו ארי פולמן (בתפקיד עצמו), מיקי לאון, אורי סיון, יחזקאל לזרוב ועוד. הסרט זכה בשלל פרסים, בהם פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. הבמאי, המפיקים ויוצרי הסרט סירבו להתראיין לכתבה זו.

“המיוחד בסרט ‘ואלס עם באשיר’ הוא שהוא המציא ז’אנר משל עצמו", מסביר ד"ר אייל בורס, ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. “יש אנשים שיטענו שהוא הסרט התיעודי המונפש הראשון, דוקו־אנימציה המבוסס על דמויות אמיתיות שציירו אותן. למרות שיש בו קטעים סוריאליסטיים וחלומיים, בסך הכל זה סרט תיעודי. זה לא רק אחד הסרטים הראשונים שהצליחו בכל העולם, אלא זה סרט שהמציא ז’אנר, ואין סרטים שחוללו כזו פריצת דרך בינלאומית וקולנועית".

מה המעמד שלו לעומת הסרטים האחרים שעסקו במלחמת לבנון הראשונה?
“זה הסרט הראשון שתקף בצורה ישירה וחזיתית את שאלת האשמה הישראלית בפרשת סברה ושתילה. אין בסרטים אחרים תקיפה ישירה של הנושא הזה".