באביב 2012, לפני עשור, התקיימה הקרנת הבכורה של "אהבה". סרטו של מיכאל הנקה היה מפגש פסגה בין שני נפילים של עולם המשחק המקומי: עמנואל ריבה וז'אן לואי טרנטיניאן. כבר אז שניהם לא היו צעירים. ריבה הלכה לעולמה לפני חמש שנים. טרנטיניאן - ביום שבת האחרון בגיל 91, באחד הימים החמים בהיסטוריה של מדינתו. הוא כבר לא יצטרך לראות איך העולם נשרף.
המוות תמיד ריחף מעל חייו של טרנטיניאן. אחיו הבכור מת מסרטן בטרם עת, אירוע שטלטל אותו והותיר בו פצע עמוק. לאחר מכן נולדו לו שתי בנות ובן: ונסן, פאולין ומרי. פאולין מתה בגיל תשעה חודשים, בתחילת שנות ה־70, כשטרנטיניאן הצטלם לאחד מתפקידיו הגדולים ביותר, "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י. צילומי הסרט, כך סיפר, היו מבחינתו כאב בלתי נסבל.
מרי הפכה גם כן לשחקנית. היא הייתה בתו, שותפתו המקצועית, כל עולמו. הוא אמר לה במהלך חייה שלא יוכל לאבד אותה, כי לא יוכל להכיל את הכאב. בקיץ 2003 היא נרצחה בידי בן זוגה, המוזיקאי ברטרן קנטה, שריצה עונש מגוחך, חזר לחיות וחזר להופיע. כפי שהבטיח, טרנטיניאן לא היה יכול להכיל את הכאב. הוא פרש מעולם המשחק והתמקד בהכנת תוכניות התאבדות מפורטות. ואז הגיע התסריט של "אהבה", העוסק בגבר הסועד במסירות אינסופית את זוגתו הגוססת. השחקן דחה אותו בתחילה, ואמר למפיקה מרי מריגוז ביושר שלא יהיה פנוי, כי הוא מתכנן להתאבד. היא ענתה לו, בהומור אופייני לצרפת - "קודם תעשה את הסרט, ואז תתאבד".
טרנטיניאן עשה את הסרט, ולא התאבד. זה היה אחד מתפקידיו הגדולים ביותר, אם לא תפקיד חייו, אם לא אחת מתצוגות המשחק היפות והאציליות בתולדות הקולנוע. שלו ושל ריבה. בשנים האחרונות עוד הספיק לחבור מחדש להנקה ב"הפי אנד" ולסגור מעגל גם ב"שנות חיינו היפות" של קלוד ללוש - ההמשכון של "גבר ואישה", הלהיט העצום של הבמאי בכיכובו משנות ה־60.
הקריירה של טרנטיניאן הייתה מגוונת. היו בה להיטים עצומים כמו "גבר ואישה" וסרטים פחות מסחריים. הוא כיכב לצד בריז'יט ברדו בסרט הפריצה שלה, "ואלוהים ברא את האישה" הבלתי נשכח, ושיחק גם בסרט האחרון שביים פרנסואה טריפו, "לפתע ביום ראשון". הוא שיתף פעולה עם במאים צרפתים, אבל גם עם קז'ישטוף קישלובסקי הפולני ב"שלושת הצבעים: אדום", ועם במאים איטלקים רבים. לא רק ברטולוצ'י, אלא גם סרג'יו קורבוצ'י, שאיתו עבד במערבון הספגטי "השתיקה הגדולה", שלא הצליח בקופות אבל הפך עם הזמן לסרט פולחן.
עוד לפני "אהבה", שזכה בדקל הזהב ולאחר מכן גם באוסקר, הוא היה אורח קבוע על השטיח האדום בפסטיבל קאן, למשל עם "Z", שזיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל (וגם כן זכה לאחר מכן באוסקר). הרשימה עוד ארוכה. אי אפשר להכיל את החיים של טרנטיניאן בהספד אחד. ולמרות כל התפקידים האגדיים האלה, כשפגשתי את טרנטיניאן לראיון בפסטיבל קאן לאחר בכורת "אהבה", מצאתי מולי את אחד האנשים האדיבים והצנועים ביותר שפגשתי. מה לבחור מכל הציטוטים שאמר לי? אולי את התשובה שלו לשאלה מה זאת "אהבה": "זה משהו שלא בשליטה. למה אוהבים מישהו? מי יודע? יש הרבה מסתורין סביב האהבה, ואני אוהב להיסחף במסתורין הזה. אני לא יודע למה אני אוהב, אבל אני פתוח לזה. הו כן, תמיד הייתי כך. אני רומנטיקן. עוד כשהייתי קטן, כבר הייתי מאוהב".
"אהבה", כזכור, הוא סרט שיש בו נחמה, אבל אין בו תקווה. כשמתגלה דבר המחלה של גיבורת הסרט, בן זוגה בגילומו של טרנטיניאן אומר כך - "זה יהיה גרוע יותר ויותר, ואז זה ייגמר". זה היה נכון לגבי הדמויות שגילמו בסרט, וזה היה נכון גם לגבי ריבה וטרנטיניאן עצמם. אפילו שחקנים כמוהם לא יכולים לחיות לנצח.
המשפט הכי יפה שקשור ב"אהבה" לא נאמר בסרט עצמו. טרנטיניאן אמר אותו על הבמה, אחרי שהסרט זכה בדקל הזהב. במקום לשאת נאום ארוך, הוא הסתפק בציטוט אחד, מתוך שיר של ז'אק פרוור: "צריך לנסות להיות שמחים, ולו רק בשביל הדוגמה".
החיים לא נתנו לז'אן לואי טרנטיניאן שום סיבה להיות שמח. הם אפילו לא נתנו לו סיבה לחיות, אבל הוא המשיך לחיות ולפעול 91 שנה. בעיקר בשביל הדוגמה. כאדם וכשחקן, הוא היה לאות ולמופת. עליו ועל האיש שגילם ב"אהבה" אפשר לומר רק דבר אחד - אם לחיות אז לחיות כמוהו, אם למות אז למות כמוהו, אם לאהוב אז לאהוב כמוהו.