הדמות שתמשיך לעד: סוד הרלוונטיות של סדרת הסרטים ג'יימס בונד

"בונד, ג’יימס בונד” היה המשפט הראשון שאמר השחקן שון קונרי בסצינה הראשונה שלו בסרט “ד”ר נו”, שהחל את סדרת הסרטים המצליחה והארוכה ביותר בהיסטוריה. 60 שנה חלפו מאז אותה סצינה בלתי נשכחת, ואומנם מרבית יוצרי הסרט, כמו כוכבו הראשי, אינם איתנו עוד, אבל הדמות האלמותית של ג’יימס בונד נשארה פופולרית כתמיד.

“בעיניי ג’יימס בונד הוא הגיבור הכי גדול בתולדות הקולנוע”, טוען רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה בחוג לתואר שני לקולנוע ותרבות באוניברסיטת חיפה. “כל הדברים שבאו אחריו, כמו טום קרוז ב’משימה בלתי אפשרית’, וין דיזל וחבריו הם חיקוי שלו. היו גיבורים לפני כן, אבל לבונד הייתה התדמית של הפרא האציל. יש לו את האלגנטיות הבלתי נגמרת, את ההדוניזם הנצחי ואת היכולת להגשים את כל השאיפות שלנו. גברים רוצים להיות כמוהו ונשים רוצות להיות איתו. הוא זה שנותן לנו לישון בשקט בלילה. באף גיבור־על אחר אין את האלגנטיות הקלילה של בונד. בכך אפשר לומר שבאיזשהו מקום הוא גיבור־העל הראשון”.

“הסדרה שרדה שינויים מרחיקי לכת בעולם: סוף עידן המלחמה הקרה, המהפכה המינית, עליית הרשתות החברתיות, וכמובן מהפכת ‘מי טו’, ולמרות כל השינויים מרחקי הלכת הללו, סרטי ג’יימס בונד עדיין מצליחים, ועשרות מיליונים צופים בכל סרט חדש שיוצא”, אומרת אסנת פיינזילבר ברדה, חוקרת ומרצה לקולנוע. “כמעט כל השחקנים שגילמו את ג’יימס בונד הפכו לסמלי מין. המותג של בונד חזק מאוד. הצלחתה יוצאת הדופן של הסדרה נובעת מכמה סיבות, בעיקר חזרה על מוטיבים מסוימים בסרטים, ערכי הפקה גבוהים: השקעה בתפאורות, באתרים נוצצים בעולם, צילום ברמה גבוהה. הסרטים ויזואליים מאוד ומציגים את הבריטיות מול הבינלאומיות. הסגנון המיוחד של הסרטים מושך קהלים ברחבי העולם. כמו כן, הסרטים לא נחשבים לסוגה עילית, וזה חלק מהכיף בהם”.

מי שיצר את דמותו של בונד הוא הסופר איאן פלמינג, בן למשפחת בנקאים עשירה מלונדון, שהתקבל במהלך מלחמת העולם השנייה לשירות החשאי הבריטי ושירת בצי המלכותי הבריטי כעוזרו האישי של אדמירל ג’ון גודפרי (ראש המודיעין הימי הבריטי שהיווה את ההשראה לדמותו של “M”, ראש הביון הבריטי בסדרת ג’יימס בונד). פלמינג הקים את יחידת הקומנדו “30”, שמשימתה הייתה לבצע פשיטות מאחורי קווי האויב, והיה מעורב בכמה מבצעי ביון שהשפיעו על המלחמה. באחד ממבצעי המלחמה נשלח פלמינג לג’מייקה, התאהב בארץ ובנופיה, ואחרי שעזב את השירות – השתקע וגר בה עד סוף ימיו.

“למדתי באותן שנים איך אמצעי המודיעין עובדים בשטח”, סיפר פלמינג בראיון רדיו בשנת 63’. “אחרי מלחמת העולם השנייה עבדתי קצת כעיתונאי, וכדי להתמודד עם החוויות הטראומטיות מהמלחמה, התחלתי לכתוב ספרים ששילבו בין חוויותיי ממלחמת העולם השנייה לבין אנשים שהכרתי. אנשים חושבים שהספר הוא עליי, בגלל שהטעם שלי בנשים ובמשקאות זהה לזה של ג’יימס בונד, אבל אין לי את התעוזה שלו ולא את התיאבון שלו”.

“פלמינג, בן תפנוקים בריטי, אהב לעשן, לשתות ולהתרועע עם נשים מהחברה הגבוהה, עם חיבה לנשים נשואות”, מתארת ברדה. “הוא לקח תכונות רבות מעצמו לדמות האלמותית שיצר. אשתו, אן ג’רלדין מארי, הייתה נשואה כשפלמינג התחיל לנהל איתה רומן. היא נכנסה להריון ואז הפילה. בהריון השני שלה היא נפרדה מבעלה. פלמינג היה בן 45 ולחוץ מאוד מהנישואים המתקרבים ומהפיכתו לאב. הוא החליט לפרוש לג’מייקה לאחוזה שלו, שנקראה Golden eye (כשמו של אחד הסרטים), ולכתוב ספר. לזוג נולד ילד אחד בשם קספר”.

ב־1953, עת היה בן 45, כתב את ספרו הראשון בסדרת ג’יימס בונד, “קזינו רויאל”. הספר גולל את סיפורו של קומנדר ג’יימס בונד, 007, איש המבצעים הטוב ביותר בשירות החשאי הבריטי, שנשלח, במסווה של פלייבוי מהמר בקזינו, לגרום לפשיטת רגל של גזבר צרפתי ואיש השירות החשאי הסובייטי.

מספרו של בונד, 007, נלקח מהקידומת “00” המסמנת רישיון להרוג תוך כדי עבודה; ומהספרה “7”, מספר קו האוטובוס שבו נהג פלמינג לנסוע למשרדו. השם “ג’יימס בונד” נלקח משמו של האורניתולוג האמריקאי ג’יימס בונד, שחיבר את מדריך “עופות האיים הקריביים” ושימש השראה לפלמינג, חובב צפרות מושבע.

עם צאתו של הספר הוא זכה לביקורות חיוביות ונמכר היטב, עד כי בשנת 1954 ערוץ הטלוויזיה CBS הפיק פרק טלוויזיה בן שעה המבוסס עליו. שנה לאחר מכן רכש המפיק גרגורי רטוף את הזכויות לעבד את “קזינו רויאל” לגרסה קולנועית, והיא יצאה 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 67’, כסאטירה. רק בשנת 2006 הופק “קזינו רויאל” כסרט ג’יימס בונדי טיפוסי, בכיכובו של דניאל קרייג. כיום מונה הסדרה 25 סרטים. שבעה שחקנים גילמו את דמותו של ג’יימס בונד לאורך השנים.

פלמינג כתב עוד 13 ספרים שגוללו את עלילותיו השונות של בונד ועובדו לאורך השנים לסרטים שוברי קופות בסדרה. “בניגוד לספרים אחרים שנכתבו על המלחמה הקרה והיו אפרוריים נורא, פלמינג הציע המון גלורי, אבק כוכבים ובחורות יפות”, מסביר פוגל. “גם העובדה שהוא בעצמו היה מרגל והקים את ‘קומנדו 30’ ושגם אחיו פיטר היה מרגל ידוע הוסיפה לאמינות הסיפורים”.

“סדרת הספרים (וגם הסרטים) ספגה פעמים רבות ביקורות על הרמה הנמוכה, על המיזוגניות ועל התנשאות אימפריאליסטית ואוריינטליסטית”, אומרת ברדה. “פלמינג הגן על ספריו נגד הטענה שיש בהם הרבה שוביניזם, ואמר: ‘כל ההיסטוריה רוויה סקס ואלימות, זה מגוחך לדרוש ספרים הכתובים אחרת... בונד הוא רווק, ובכל ספר יש לו אישה אחרת. אני לא חושב שזה נורא כל כך'”.

ביקורת מהוותיקן

“ד”ר נו”, הספר השישי בסדרה, יצא לאור בשנת 1958 והיה לספר הראשון שעובד לסרט קולנוע באורך מלא. בספר זה הטיל M, ראש השירות החשאי הבריטי, על בונד לבצע משימה בג’מייקה ולחקור את נסיבות היעדרותם של איש השירות החשאי הבריטי באי וסגניתו. בתחילה פלמינג כתב את “ד”ר נו” כתסריט לצורך סרט לעידוד תיירות בג’מייקה. אחרי שהפרויקט נפל, פלמינג פגש את מפיק הסרטים הקנדי הארי זלצמן ומכר לו את הזכויות להפקת כל ספרי ג’יימס בונד לסרטים. זלצמן, שנקלע לקשיים בהפקת הסרט, חבר למפיק הסרטים האמריקאי אלברט ברוקולי להרמת הפרויקט.

בתחילה נקלעו השניים לקשיים למצוא אולפני הסרטה, שכן אולפנים בהוליווד לא רצו להשקיע בסרט, בטענה שהוא “יותר מדי בריטי” ויותר מדי “מיני”. מי שנתנה את הצ’אנס הייתה חברת הפקת הסרטים הבריטית Eon Productions, ומי שתפס את מושכות הבימוי היה הבמאי האירי טרנס יאנג.

לתפקיד של בונד רצו זלצמן וברוקולי את השחקן עטור השבחים קרי גרנט, אך הוא סירב. בניסיון נואש למצוא את ג’יימס בונד, קיימו זלצמן, ברוקולי ופלמינג את “תחרות מציאת ג’יימס בונד”, ומי שזכה בה היה הדוגמן פיטר אנת’וני, שכישורי המשחק שלו לא התאימו לדמות. כששון קונרי בן ה־31, אז שחקן די אנונימי עם חמישה סרטים מדשדשים, פגש את זלצמן וברוקולי, הוא הגיע בלבוש פשוט ולא מטופח, והשניים הרגישו כי הוא הבונד האידיאלי, על אף היותו סקוטי ולא בריטי (מה שאילץ את שינוי התסריט בנוגע למוצאו של בונד, שהיה במקור בריטי).

“כשפלמינג ואני נפגשנו לראשונה, אמרתי לו שאני חושב שהדמות של בונד צריכה להיות הומוריסטית, והוא די הופתע, כי הוא חשב שהדמות לא משעשעת”, אמר קונרי בראיון בשנת 67’. “אבל הסברתי לו שזה אחד הדברים החשובים לעשות כדי להפוך את הדמות לסוחפת. זו הייתה דמות קולית, הומוריסטית ומורכבת שלא נראתה על המסך לפני כן”.

“לפני ‘ד”ר נו’ שון קונרי שיחק פה ושם בסרטים די זניחים, ובהתחלה פלמינג לא אהב את קונרי”, אומר פוגל. “הוא אמר למפיקים: ‘אם תיקחו אותו, אני עוזב’. הוא חשש שהוא יהרוס לו את הדמות, אבל רק אחרי שהוא ראה את הסרט הוא אמר שהוא טעה ושקונרי מתאים מאוד לתפקיד”.

שבועיים לפני תחילת הצילומים לוהקה השחקנית אורסולה אנדרס לגלם את האני, נערת ג’יימס בונד הראשונה. על תפקידה זה זכתה בפרס גלובוס הזהב. לתפקיד M לוהק ברנרד לי. “הסצינה שבה אורסולה אנדרס יוצאת מהים בביקיני הפכה אותה רשמית לנערת בונד האולטימטיבית”, אומר פוגל.

לסרט, שצולם בלונדון ובג’מייקה במשך 58 ימים, הוקצבו 1.1 מיליון דולר. הקרנת הבכורה התקיימה ב־5 באוקטובר 1962 בלונדון. בצאתו הוא התקבל בתגובות מעורבות: הוא זכה לגינויים מצד הוותיקן בשל אכזריותו של בונד ובשל התוכן המיני בסרט, בעוד הקרמלין טען כי בונד הוא “התגלמות הרוע הקפיטליסטי”. ביקורות אלו העצימו את הפופולריות של הסרט והוא הפך לסרט החמישי הרווחי ביותר בבריטניה, עם הכנסות של 59.5 מיליון דולר.

רבים מהמוטיבים בסרט הפכו למיתולוגיים, כמו הדרך שבה בונד הזמין את משקה הוודקה־מרטיני שלו (“מנוער, לא מעורבב”), השעון רב האופציות ומכוניות הספורט המהירות. “נושא החסויות בתעשיית הסרטים די התחיל בסרט הזה”, מציין פוגל. “המפיקים חשבו שאם הם יראו אותו שותה מרטיני, אז החברה שמייצרת אותו – תממן חלק מהסרט, כנ”ל לגבי מכוניות הספורט אסטון מרטין והחברה שמייצרת את האקדחים. ברוקולי וזלצמן הבינו שתמורת פרסום, לא סמוי, הם יוכלו לכסות חלק מהתקציב, ואז זה היה משהו פורץ דרך ולא מקובל”.

אלמנט נוסף שתרם לפרסום הרב של הסרטים הוא המוזיקה: שירי הנושא לסרטי “ג’יימס בונד”, המושמעים בפתיחי הסרטים, הפכו לקלאסיקות פופ וללהיטי ענק, ובוצעו בידי מיטב האמנים המובילים בעולם: שירלי בייסי, פול מקרטני, מדונה, אדל ובילי אייליש. “השירים התחילו לבלוט באמת ב’גולדפינגר’, שעד היום נחשב לסרט המצליח והטוב ביותר בסדרה”, אומר פוגל. “ברוקולי וזלצמן זיהו את הפוטנציאל. עד היום השירים מסרטי בונד מושמעים בלי הרף ברדיו. זה עוד אלמנט שתרם להצלחה של הסדרה”.

הפרא האציל

פלמינג הלך לעולמו בשנת 64’ מהתקף לב בגיל 56 בלבד, לאחר שזכה לראות רק את “ד”ר נו” ו”מרוסיה באהבה” שלו, גם בכיכוב קונרי, יוצאים לאקרנים. קונרי, שזכה לתהילת עולם על תפקידו זה, חזר לגלם את דמותו של בונד בארבעה סרטים נוספים (“גולדפינגר”, “כדור הרעם”, “אתה חי רק פעמיים” ו”יהלומים לנצח”), עם פגרה של סרט אחד (“בשרות הוד מלכותה”).

רוג’ר מור החליף את קונרי משנת 73’ וכיכב בשבעה סרטים (“חיה ותן למות”, “האיש בעל אקדח הזהב”, “המרגלת שאהבה אותי”, “מונרייקר”, “לעינייך בלבד”, “אוקטופוסי” ו”רצח בעיניים”). מי שהחליף אותו, לשני סרטים בלבד, היה טימותי דלטון (“007 באזור המסוכן” ו”רישיון להרוג”). בשנת 1995 תפס פירס ברוסנן את המושכות לארבעה סרטים (“גולדן איי”, “מחר לנצח”, “העולם אינו מספיק” ו”למות ביום אחר”) וג’יימס בונד האחרון עד כה הוא דניאל קרייג, ששיחק בחמישה סרטים (“קזינו רויאל”, “קוונטום של נחמה”, “סקייפול”, “ספקטר” ו”לא זמן למות”), ופרש מהתפקיד לאחר הסרט האחרון.

“נראה שכל עוד מכונת המצלצלים עובדת, יוצרי הסדרה ימשיכו להפיק סרטים חדשים, למרות ניסיונותיהם הכושלים למדי להתאים אותם לרוח התקופה”, מסכמת ברדה. “בסרט האחרון נרמז שאישה שחורה תחליף את בונד. לא יודעת אם זה באמת יקרה, אבל זה עוד חלק מהניסיון להתאים לשינויי התקופה, לאחר שכבר הוצגו בסרט דמויות לסביות והומוסקסואליות”.

“הסדרה אף פעם לא התיימרה לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, כולל ‘ד”ר נו’, שכלל בדיחות, וחוש ההומור שומר אותה רלוונטית”, אומר פוגל. “יש האומרים שהסדרה כבר לא רלוונטית, אבל המפתיע הוא שהסרטים האחרונים בסדרת ג’יימס בונד, אלו בכיכובו של דניאל קרייג, הם הרווחיים ביותר בתולדות הסדרה. דניאל קרייג נראה הכי לא ‘בונדי’ כי הוא רגיש ופגיע והוא גם נראה כמו רוצח. הסדרה מצליחה כי יש בה את השילוב של הפרא האציל וגם כי הגיבור מזכיר לנו עולם ישן, כזה שבו השמש לא תשקע אף פעם באימפריה הבריטית. בונד הוא אייקון פופ במובן מסוים, איזו עוד דמות קולנועית אתה מכיר שהפכה למותג אופנה כמו ‘תיק ג’יימס בונד’? אני לא יודע מי יהיה בונד הבא, יש כל מיני שמועות, אבל בכל מקרה, הדמות הזו תמשיך לעד”.