פייר, אני מאוכזבת. אני יודעת שגשמים הם ברכה ושכולנו צריכים לשמוח שהמדינה שלנו מתמלאת במים ושהשדות אי שם מחוץ לאזור החיוג של המרכז לא מרגישים שניתקו להם את הזרם. חשוב, לא אומרת שלא. אבל מה הקטע עם הסופות המוגזמות בכל שעות היממה, שאילצו אותי לקפץ בין שלוליות, להיכשל בקפיצה כי לא הטבתי להתאמן בזה מאז היסודי, ולדגמן סדרת כתמי בוץ בשולי האאוטפיט? לאלוהים פתרונים, בינתיים בואו נפתח טלוויזיה וניכנס לאווירת נטפליקס. את זה גם החורף לא יזיז לנו.
פמלה, סיפור אהבה: Pamela, a love story
פמלה אנדרסון. שחקנית, דוגמנית, הפנים הרשמיות והלא רשמיות של משמר המפרץ, שם נרדף לאמריקה, קצת כמו היאנקיז, הג'אנק פוד, והדוגריות, שלמזלנו עשתה עלייה רק בשנים האחרונות. אי אפשר להתחמק מהעובדה שאנדרסון הייתה סמל מוחלט למאווייהם הכמוסים של צעירים ומבוגרים רבים, סמל שתוחזק ותודלק כהלכה על ידי התרבות האמריקנית המקדשת טראש. ובהתחלה זה עבד לה, וקידם אותה, עד שלא.
הדוקו החדש אודותיה רק מוכיח כמה ניסו, לפעמים אפילו בכוח, לשים את פמלה במשבצת מאוד ספציפית שלעיתים התעלמה מכל מה שאינו מאפייניה הפיזיים, במיוחד לאחר הקלטת הלוהטת בכיכובה שהוצעה למכירה באינטרנט. בדיוק בגלל זה אתם חייבים לצפות בכל דקה מהפיסה הטלוויזיונית הזו. כי למרות שפמלה היא בעצם קורבן של מערכת פוטוגנית מדי שחיפשה אלילים להאדיר, אפשר לראות כאן שהיא פשוט לא כזו, לפחות לא בעשורים האחרונים.
מדובר באישה שיודעת מה היא רוצה מעצמה ומבקשת להיות דמות עגולה ממש כמו כולנו, והיא לגמרי לא מתכוונת להרשות לנו לראות אותה רק כמי שרצה בים עם בגד ים צמוד. מי אנחנו שנתווכח. עמידה מטאפורית ומחיאות כפיים איטיות, מעכשיו.
נודל: Noodle
האמת שאחרי השבועות האחרונים חשתי שציידתי אתכם בסרטים ישראלים למכביר, ועדיין לא יכולתי לוותר על אחד הסרטים שאני זוכרת מכל כך הרבה נקודות זמן בחיי, בעיקר כי בחרתי לצפות בו שוב ושוב.
'נודל' מגולל קטע מאוד ספציפי בחייה של מירי (מילי אביטל), דיילת אוויר באל על שהתאלמנה פעמיים, ומתגוררת עם אחותה גילה (ענת וקסמן) שחווה קרייסס בנישואים עם בעלה איזי (אלון אבוטבול). כשעוזרת הבית הסינית של מירי פוקדת את ביתה, היא מבקשת לצאת רגע החוצה באופן דחוף, משאירה את בנה המתוק ולא חוזרת. מה שנקרא, התחלה קלאסית של סרט.
בהמשך יתוודע למירי שמשטרת ההגירה גירשה את העוזרת לסין, ובנה נשאר בישראל, בדיוק היכן שהותירה אותו. מכאן מתחיל ניסיון הרואי להשיב את הילד, אותו היא מכנה נודל, לחיק אמו בסין, ועל הדרך נוצר בין השניים קשר אמיץ ומרגש גם בצפייה העשירית. אגב, לא רק אני מסתכלת על הכרזה של הסרט בעיניים בורקות, בלי גרם אחד של קיטצ'; ב־2007 זכה 'נודל' בלא פחות מעשר מועמדויות לפרסים מתוך 13 בטקס פרסי אופיר, פלוס כמה פרסים בינלאומיים, אבל מי סופר.
הפעם, באופן היסטורי כמעט, אני מצטרפת אליכם לצפייה נוספת, האחת עשרה בתולדותיי. כזו אני, טוטלית. הוראות הפעלה: תתכוננו להתאהב, נשמו עמוק, ולחצו על הפליי. עדיף עם טייק אווי אסייתי ליד.
השקפת עולם עם פילומינה קונק: Cunk on Earth
גילוי נאות, נערה הייתי וגם זקנתי טיפה, לפחות מול ה־N האדומה, והרבה זמן לא ראיתי שם של סדרה או סרט שכה הרחיק אותי ממנו כמו זה. בניגוד לשם העברי שמזכיר יומן חדשות, שזה נחמד אבל לא כשרוצים לנקות את הראש, השם בגרסתו האנגלית מעט יותר טוב, ולכן עשיתי את הצעד הראשון. ספוילר: לא התחרטתי עד לרגע זה.
מאחורי הכותרת המפוצצת עומדת פילומינה קונק (דיאן מורגן), עיתונאית בעלת ידע כללי ספציפי מאוד, ששואלת מומחים ואקדמאים ממעלה ראשונה שאלות מטופשות להחריד. אם נהיה כנים לרגע, זה בדיוק מה שהיינו שואלים בכל אחת מהסיטואציות בהן ניצבה.
נראה לי שחשובה כאן דוגמה. אתם תשמעו דיון ער על מי האדם ששכח לבנות את הגג של חומת ברלין, תגיעו עד הסיכוי שמתישהו נזמין חופשה בחלל, ובדרך קצת ימי הביניים, תקופת הרנסנס, ואפונים. כן, הירוקים האלה. בגדול, מדובר בחומר מעולה להיכנס איתו לאווירה המעורפלת של הערב. אפשר גם בבוקר.
ילדה בשלג: The Snow Girl
היה ממש כיף עד עכשיו, אז בואו נילחץ קצת. בקטנה. אמאיה, ילדה בת 5, נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה במהלך תהלוכת חג במאלגה, עיר תיירותית אי שם בספרד. קצת אחרי תחילת החיפושים של הוריה, נתקלת עיתונאית צעירה בניסיון לחקור את הפרשה, ומחליטה שחרף העובדה שהיא במסלול ישיר אל עבר הקריירה עליה היא חולמת, תחבור לצמד ההורים ותסייע בחיפושים.
כך, הולכת ומתבהרת התמונה האיומה אודות ההיעלמות המסתורית, מה שגורם ללא מעט סודות חדשים ומטרידים לזכות לטיהור של אור השמש. אין ספק שמדובר בסיוט של כל הורה, או בכלל, ועדיין - זה מרתק לחלוטין ולא מותיר טעם מר בפה. מפתיע.
איזה אנשים: You People
אז כמה וכמה נציגים מסביבתי הקרובה שאלו אותי מה אני חושבת על הסרט החדש ורוויי הידוענים, שעד כה גרר בעיקר ביקורות מקיר לקיר. התשובה שלי מורכבת, ואפרט, אבל קודם כל חשוב לי להכריז: זה לא. בואו ניכנס קצת לפרטים.
עזרא (ג'ונה היל), בחור יהודי שעד לאותו זמן לא מצא את שאהבה נפשו, מכיר את אמירה, אפרו אמריקנית מוסלמית ששבתה אותו ברשתה לאחר שחשב שהיא נהגת של אובר. לצערי הרב מאוד, מכאן זה מידרדר מהר מדי. הפגישות עם ההורים, ארנולד ושלי מהצד שלו (דייוויד דוכובני וג'וליה לואי־דרייפוס), ואכבר ופאטימה (אדי מרפי וניה לונג) מהצד שלה, עוברות בצורה מחרידה, שמריחה כמו הגזענות הישנה והלא טובה של הניינטיז.
כן, יש שם עבדות, שואה, ומה שביניהן, כאילו לא התקדמנו אפילו קצת ואין אף זוג מעורב שנמאס לו ששואלים אותו איך זה. גם כל הדרך הזו של עזרא ואמירה, מהידוק היחסים ועד ההחלטה להתחתן, רצופה בכל כך הרבה אנשים מסביבתם שמסתכלים על הזוגיות כחתרנית או מינימום הזויה, והכל בגלל משהו שהסתברותית הוא כבר ממש לא חריג בנוף.
אל תטעו, לכאורה, יש ב־118 הדקות הללו לא מעט ממה שהופך סרט למוצלח: שמות גדולים, עלילה רלוונטית כי כמובן שעדיין יש גזענות, ולא מעט תקציב. איפה הנפילה לבור שאין ממנו יציאת חירום? האופן בו בחרו לטפל בגזענות הזאת. אפשר לצחוק על הכל, אפילו רצוי, ועדיין ניתן לעשות זאת באופן אינטליגנטי ולא אווילי ומביך. לא הפעם.
מילה על דוכובני, שקיבל מקום של כבוד בהיכל התהילה הטלוויזיוני שלי אחרי שנפגשו עינינו ב'קליפורניקיישן'. מוזר לי מאוד שבחרו בו לשחק הורה של אדם שנולד הרבה אחריי, ועוד יותר מוזרה בחירתו לנצל קאמבק לא רשמי בשביל משהו שנראה כמו מופע סטנדאפ שנפתח בשאלה: "יש פה מישהו מ(תשלימו בעצמכם). אל דאגה דייוויד, תמיד תישאר האנק מודי בשבילי, אני מבטיחה שלא אזכור לך את הנפילה הזאת.