הרבה סרטים בימינו הולכים ישירות לסטרימינג. לא פעם, האולפנים מתכננים בתחילה להפיץ אותם בקולנוע, אבל אחרי צפייה בתוצר המוגמר או אחרי הקרנות מבחן שלו מבינים שחבל על הזמן ועל הכסף, ושולחים את הסרט ישירות למסך הקטן. המקרה של “אייר" הפוך. אמזון פריים תכננו בתחילה להעלות אותו ישירות בפלטפורמה שלהם, אבל הקרנות המבחן היו כל כך מוצלחות, שהם החליטו לתת לו קודם כל סיבוב באולמות.

וכך, “אייר" עלה בסוף השבוע במאות מסכים ברחבי העולם, כולל אצלנו, במה שמהווה את ההפצה הקולנועית הגדולה עד כה בתולדות אמזון. נוסף לכך, הסרט צפוי להישאר במסך הגדול לפחות כחודש, ויגיע לסטרימינג רק בהמשך. בינתיים, הניסוי מתגלה כהצלחה: הסרט נהנה מציון כמעט מושלם באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז, ורושם נתונים קופתיים נאים. צפיתי בו גם אני על המסך הגדול, ונהניתי מכל שנייה - לא התמוגגתי ככה מאז המיני־סדרה “הריקוד האחרון".

בדומה ל"הריקוד האחרון", גם “אייר" עוסק במורשתו של מייקל ג'ורדן, אבל הוא לא מקיף את כולה, אלא מתמקד בסיפור מסוים מתחילת הדרך: כיצד נוצר באמצע שנות ה־80 השידוך בין הכדורסלן לנייקי, שהוליד את “אייר ג'ורדן", אחד המותגים האיקוניים והרווחיים בתולדות ההנעלה.
“הריקוד האחרון" נגעה גם כן בסיפור של ג'ורדן ונייקי, אבל עשתה זאת במשך שלוש דקות בלבד, איפשהו במהלך הפרק החמישי. אלכס קונברי, תסריטאי צעיר ואלמוני שגדל בשיקגו בשנים שבהן הכדורסלן הוביל את הקבוצה המקומיות לאליפויות היסטוריות, הבין את הפוטנציאל, והרחיב את הדקתיים וקצת הללו לתסריט של סרט באורך של כשעה ו־50 דקות.

התסריט התגלגל לידיים של בן אפלק, שביים את “אייר" וגם מגלם בנונשלנטיות את פיל נייט, המייסד־השותף של נייקי. מאט דיימון, חברו משכבר הימים של הבמאי, מגלם את סוני ואקארו, האחראי על זיהוי וגיוס טאלנטים של תאגיד הענק. השאלה מי באמת אחראי לבריאת המותג “אייר ג'ורדן" שנויה במחלוקת עד היום - כרגיל, להצלחה אבות רבים. עם זאת, “אייר" לא מותיר ספקות. לפי הגרסה שלו, סוני היה זה שמסר, זרק, לקח את הריבאונד וגם הטביע. הכל התחיל ונגמר בו.

הסיפור הזה מרתק ויסקרן את כל מי שמתעניין בכלכלה, מיתוג ושיווק - קל לדמיין איך מקרינים את “אייר" באין־ספור אירועי חברה בעתיד הקרוב, מה עוד שרגע השיא שלו הוא נאום מוטיבציה מלא פאתוס במיוחד. אך כמובן שלא די בסיפור טוב כדי להפיק סרט טוב. מה שמעניין כאן באמת הוא הדרך שבה אפלק ושותפיו בוחרים לספר אותו.

יש כאן שתי בחירות מרתקות. הראשונה: מזמן לא ראינו סרט כל כך מפוקס וממוקד. אף שהוא עוסק בכדורסלן הגדול בכל הזמנים, כמעט ולא רואים בו כדורסל. גם אין כאן עלילות משנה רומנטיות, סצינות אווירה, דרמות משפחתיות מחייהם של הגיבורים וכיוצא בכך, ואף שעסקינן בנעלי ספורט, בקושי רואים מישהו רץ.

תחת זאת, רוב העלילה מוקדשת לדיבורים: הדמויות נואמות, מתמקחות, מאיימות ומסתודדות. אף ש"אייר" הוא על פניו הסרט הכי הוליוודי שיכול להיות, שמציג את הסיפור הכי אמריקאי שיש, יש בו יותר דיבורים מאשר בסרט צרפתי טיפוסי. זה עובד, משום שבדיאלוגים תמיד יש הרבה בשר - כולם ענייניים ומלאים בקונטקסט. ניכר שהשחקנים מלאי מוטיבציה, והם לועסים את עצם הבשר העסיסית שברשותם בהרבה הנאה, שעוברת גם אלינו.

ההחלטה השנייה מרתקת עוד יותר. בניגוד ל"הריקוד האחרון", שבה ג'ורדן כיכב כמעט בכל שנייה, כאן כמעט לא רואים אותו - אנחנו חוזים בו רק מהצד. זו החלטה מבריקה: הרי הסרט מציג את הסיפור מהפרספקטיבה של נייקי, מה שאומר כי ג'ורדן הוא דמות משנה בו, כך שאם היו מראים אותו, הוא היה מופיע כאן לעשר דקות פחות או יותר, ומה הטעם להעניק לאייקון כמוהו זמן מסך כה מצומצם? עדיף כבר להשאיר אותו מחוץ למסך, ולהאיר את הסיפור המוכר שלו מנקודות מבט אחרות.

וכך, אומנם הסרט מאיר בזרקור על בן למשפחת ג'ורדן, אבל לא על מייקל ג'ורדן, אלא על דלוריס ג'ורדן, אמו של השחקן. מגלמת אותה ויולה דיוויס, שהופעתה כה טובה, עד שאפשר להאמין כי האקדמיה תזכור אותה בטקס האוסקר של 2024, שיתקיים רק בעוד קצת פחות משנה.
קראנו לא מעט ביוגרפיות של השחקן וראינו את “הריקוד האחרון", אבל דלוריס ג'ורדן בדרך כלל נותרה מחוץ לנרטיב. “אייר" מעמיד אותה במרכז הבמה, גם אם בסצינות ספורות, ומציג אותה כמי שהיה לה חלק דומיננטי במהלך פורץ הדרך שלו - הדרישה לקבל מנייקי תמלוגים על כל מכירה של אחת מהנעליים.

יש תפיסה מקובלת שלפיה ג'ורדן לא היה מהפכן אלא קפיטליסט תאב בצע, שדאג בעיקר להון האישי שלו ולא השתמש בכוחו כדי לקדם מטרות רחבות יותר. “אייר" בטח לא ינפץ את התזה הזו. המקסימום שהכדורסלן עשה היה לשנות את המערכת מבפנים, ולדאוג שכוכבים כמוהו לא ייצאו פראיירים בחוזים שלהם. כמוהו, גם הסרט לא מערער על התרבות התאגידית ולא משקשק אותה מבחוץ, והוא גם לא מתיימר לכך.

כל מה שהסרט מנסה לעשות הוא להוכיח שעוד יש מקום בימינו לבידור קולנועי קולח לקהל הבוגר - והוא מצליח בכך. אומנם הוא לא חף מקלישאות ומסצינות מופרכות: גם בלי הצלבת עובדות, קשה למשל להאמין שסוני ניהל דיאלוג ארוך ופוקח עיניים עם המוכר במכולת, כפי שמתואר כאן. גם הפסקול אקלקטי להחריד, וזורק לסל להיטי אייטיז רנדומליים, שלא קשורים זה לזה וגם לא לעלילה, מעבר לתקופת ההתרחשות.

אך קל להתעלם מהחסרונות הללו בגלל הקצב המהיר של הסרט, האנרגיות הסוחפות שלו ושלל האיכויות שיש בו. נוסף לשלל המעלות שכבר הוזכרו, הסרט מתהדר בעוד כמה פלוסים, למשל ההופעות של שחקני המשנה האחרים, בראשם כריס מסינה כסוכן של ג'ורדן, שחיבתו לקללות עסיסיות הפכה אותו לאדם בודד ומבודד. 

אין ב"אייר" רגעים משעממים, ויש בו הרבה סצינות יפהפיות - הסצינה שבה סוני צופה בסל הניצחון המפורסם של ג'ורדן כשחקן מכללות ומבין את גדולתו היא הרגע הכי יפה שראיתי בסרט ספורט מאז “מאניבול" הבלתי נשכח. נוסף לכך, כפריק תימהוני ואזוטרי של NBA, נהניתי מהניים־דרופינג של שחקני כדורסל נשכחים מהתקופה.

בשלב מסוים בסרט, אחת הדמויות מדברת על כך ש"Born in the U.S.A" של ברוס ספרינגסטין נכתב כשיר מחאה אבל הפך להמנון פטריוטי. למרבה האירוניה, גם “אייר" משתמש בו ככה, ומשמיע אותו בקרדיטים, על רקע הכתוביות שממחישות את ממדי ההצלחה של המותג “אייר ג'ורדן".

להגיד ש"אייר" מצדיע לקפיטליזם זה מובן מאליו. המסר שלו קצת יותר מפורט. הוא בא ואומר שאם נולדת בארצות הברית כמו בשיר של ספרינגסטין, אז תהיה לך האפשרות לטפח את הכישרון ואת החזון שלך, כפי שעשו ג'ורדן וסוני, ואז תוכל להצליח - ולהצליח בגדול.
“אייר" מציג את החלום האמריקאי כסיפור עם הפי אנדינג. הנחת שהוא מביא לתאגיד ענק כמו אמזון הופכת גם אותו לחלק מהסיפור הזה.