"תרשו לנו לעשות היסטוריה": כך פתחו טונה ורביד פלוטניק את המופע המשותף השני שלהם מתוך שישה מופעים שנמכרו בסולד אאוט בלייב פארק ראשון לציון. למי שפספס את בהלת הכרטיסים למופע המשותף, השניים פתחו הופעה אחת שנמכרה בתוך בדקות ספורות וכשהבינו את גודל הביקוש, סגרו חמש הופעות נוספות שנמכרו ל-90 אלף אנשים. רביד פלוטניק וטונה הבינו שטובים השניים מן האחד, במיוחד כשכל אחד בפני עצמו הוא מכונה משומנת של להיטים עם קהל מעריצים שחורך את ההופעות, והפכו את הכוח שלהם לכוח על שיכנס לספרי ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית וז'אנר הראפ בפרט.
היו גדולים כמוהם בעבר, משבק ס', הדג נחש וסאבלימינל והצל, שהתברגו במקומות הראשונים של המצעדים פעם אחר פעם, אבל הם הראשונים להבין את גודל הבשורה באיחוד של שני אומנים עם קהל מעריצים נאמן. בעולם בו קשה לא להיות מונע מאגו ותחרות, פלוטניק וטונה שליוו אחד את השני לאורך כל הדרך, כשעוד היו אנונימיים לחלוטין והופיעו מול עשרה אנשים ועד המופע המשותף הזה, מפרגנים אחד לשני בלי סוף. ולמה לא? לכל אחד מהם יש להיטים שהפכו להמנונים שקהל של 15 אלף איש צורח ולא משאיר בכלל סיכוי לרמקולים לנסות ולגבור עליהם.
המופע התחיל בסרטון וידאו שלהם מלפני מספר שנים, כשעוד יכלו ללכת ברחוב בלי שיזהו אותם, ובו הם עובדים על השירים הראשונים מהאלבומים שלהם. הלהקות המאוחדות של השניים ניגנו בהרמוניה את "הכל זה בצוות" של טונה, ובעצם העבירו את המסר של המופע המשותף הזה מבלי שיצטרכו לומר את זה מפורשות. פלוטניק לבש טי שירט ירוקה וג'ינס שחור כיאה ללוק הלא מתאמץ הקבוע שלו, לעומת טונה שתמיד שומר על סטייל ולבש חולצה מכופתרת שחורה ומכנס שחור אוברסייז ונצץ עם רעמת התלתלים המפורסמת שלו. השניים שהבטיחו מופע משותף, בהחלט קיימו את ההבטחה ולא השאירו (אפילו לא לרגע אחד) את האחר לבדו מול 15 אלף איש.
אחרי ההופעה הראשונה שנערכה ביום חמישי, נראה כי טונה ופלוטניק הגיעו להופעה הזאת משוחררים יותר. המופע נפתח באנרגיות עם "בור ועם הארץ", "כאן לשבור", "קאויבוי", "קוקוריקו", "לא מהם" ו"כנפיים". פלוטניק קלט מתוך הקהל דגל של העיר פתח תקווה, שם השניים גדלו ובה הם מתגוררים עד היום ומיהר לשים על כך את תשומת הלב כשביקש לפתוח את הדגל ולהציג אותו לכולם, כשהמצלמות מתמקדות בו. זה הסיפור של טונה ורביד, למרות ההצלחה הגדולה ממנה נורא קל להסתנוור, הם נשארו בפתח תקווה, קרוב למשפחה ולחברים ומתוך זה גם קרוב מאוד לעצמם, נאמנים למי שהיו עוד לפני שמכרו 90 אלף כרטיסים בימים ספורים בלבד.
הייתי במספר הופעות של טונה ורביד פלוטניק, כל אחד בנפרד, כך שהביצועים שלהם לשירים לא היו הפתעה בשבילי. אלא שכיאה להבטחתם למופע משותף, כל אחד מהם שר את השיר של האחר, וכאן קיבלתי משהו חדש ומרענן. לשמוע את טונה שר את "גברת טיקטוק" של פלוטניק, שלולא ידעתי למי הוא שייך, הייתי יכולה להתבלבל, כאילו ישב וכתב את המילים. זה היופי בהם, לא ברור מי יותר חתיך, מי יותר כריזמתי, מי שר יותר יפה, מי כותב יותר יפה, למי יש שירים יותר טובים. ההשוואה מתבקשת והתשובות לא מתקבלות, כי זה פשוט שניהם, וזה מה שהופך כל אחד מהם להצלחה בפני עצמו והצלחה כל כך גדולה יחד. הם גם יודעים את זה ולכן אין להם בעיה לפרגן האחד לאחר. "איזה שיר כתבת", "מה זה הפזמון הזה?", "איזה מילים" - משפטים שנזרקו מאחד לאחר לאורך כל ההופעה. פרגון אין סופי שרבים בתעשיית המוזיקה צריכים ללמוד ממנו. במיוחד כשמדובר בז'אנר הראפ שכל כך מאופיין במלחמות אגו וניסיון להראות למי יש את העיפרון הכי מחודד בקלמר.
השניים המשיכו בשורת להיטים ביניהם "בסיבוב", "שווארמה", "טרנטונה", "סחרחורת", "מוזיקה טובה", "אלעד" שנכתב על המתופף וחברו הטוב של פלוטניק, "היי בייב", "נענע" ועוד. רגע לפני שפלוטניק שר את "גם זה יעבור" שאיתו טונה פרץ לתודעה הציבורית וכבש את תחנות הרדיו, הוא סיפר שכששמע אותו לראשונה, הוא אמר לו: "זה הפזמון? למה אתה הורס את השיר? זה לא יעבוד. מה אתה רוצה מליאור מילר וסמנתה פוקס". הם המשיכו עם הלהיטים "רוק 30" ו"כפרה שלי", עד לרגע שבו טונה הצהיר: "אני יודע שאתם רוצים שאני אבכה, אני לא אצליח בלחץ הזה". למי שפספס את הכותרות מתוך הופעת הבכורה של המופע המשותף, בשיר "יום חדש", טונה לא הצליח לשלוט בעוצמת הרגש והחל לבכות. הוא סיפר לנו: "לא בכיתי כי החלום התגשם. זה נכון, אתם חלום, אבל זה לא הסיבה שבכיתי. כתבנו את השיר הזה ביחד וזה לא היה על הגשמת חלום כמו על להשתחרר ממגבלות ומצמצום מאיפה שבאנו ולהאמין, למרות בית הספר וצה"ל… לראות שהיפ הופ בעברית יכול לעשות את כל הדבר הזה וראיתי את כל המסע שלנו ביחד ואת כל החברים שלנו יחד, כל הלהקה, וזה עשה משהו". פלוטניק המשיך בקו המפרגן ואמר: "אם לא אתה, אני ברחוב, אתה יודע את זה", וטונה השיב לו: "אם לא אתה, אני מוכר טוסטסים". השניים המשיכו בכל הכוח עם "עולם משוגע", "מרפקים", "סמוראי", "סהרה" "מלך הראפ", "י"א 2", "כלב" וסגרו את המופע עם "עב"מ".
שורת להיטים? צ'ק. כריזמה בלתי נגמרת? צ'ק. קהל שצורח את השירים? צ'ק. מי צריך יותר מזה בהופעה כדי לתייג אותה כמוצלחת? בעולם בו ההופעות הגדולות מתפארות בשורת רקדנים, בגדים נוצצים שמתחלפים כל כמה שירים כדי לחדש את האווירה, אירוחים של אמנים גדולים ומופעי פירוטכניקה, היינו צריכים מופע משותף של טונה ורביד פלוטניק כדי להבין שכל זה לא חשוב. ברגע שיש שירים שמצליחים לרגש ולגעת בכל כך הרבה לבבות, אין צורך ביותר מזה. כמו שרביד שר: "תן לי מוזיקה טובה אחויה ואני מבסוט".
