עדן בן זקן, שמכונה בפי מנהלי יחסי הציבור שלה "זמרת העשור" (הקודם), חוגגת בקרוב עשור קריירה ושחררה השבוע שני שירים מאלבומה החדש ("7") העתיד לראות אור בקרוב.
השיר הראשון "עמנואלה" הוא יותר בסגנון ההיפ הופ ונשמע כמו חיקוי ל"פנתרה" של זמרת העשור הנוכחית, נועה קירל (כמובן), ולכן הוא נשמע טוב: שיק לטיני, הפקה מוזיקלית מעולה ולחן קליט שמתאים מאד לבן זקן אך עדיין נשמע יותר מדי כמו חיקוי של קירל, וזה פחות "עושה" לי את זה כי אז למה אני צריך לשמוע את בן זקן אם יש את קירל?
השיר, שכן מעניין וכן בעיניי ראוי להפוך ללהיט עבורה הוא "משחק קלפים", שיר חפלה ים תיכוני אולטימטיבי, היא שוחה בו בנונשלנטיות ובטבעיות, פורחת והוא מוציא ממנה את שיא האותנטיות. בניגוד ל"עמנואלה", השיר הזה הוא בדיוק מה שאני רוצה לשמוע מבן זקן כי הוא לא נשמע כמו ניסיון להיות מובלת אלא יותר להיות מובילה.
איתי לוי השיק השבוע שיר חדש, "לא עצרנו", בלדה סטנדרטית שעוסקת ביחסים של בינו לבינה, וה"סטנדרטיות" שבה היא בעוכריו. לוי הוא ווקאליסט מצוין אבל אין בשיר הזה שום עניין, הפזמון לא קליט והתוצאה די אנמית ומיותרת.
זה לא שיר רע, יש בו טקסט ולחן סבירים, אבל יש מיליארד וחצי שירים בסגנון זה, גם לוי עצמו שר, בלי האלמנט שמייחד או מבדיל אותו מהשאר. במילים אחרות: עוד שיר מיותר לאוסף. חבל. לוי מסוגל להרבה יותר (והוא הוכיח זאת).
נוי מאירסון, מהאמניות הישראליות המצליחות ביותר בחו"ל (בקונגו בגלל היא סופרסטארית), בשיר חדש פרי עטה "EGO" המושר בצרפתית ויש בו כל מה שנדרש משיר טוב: טקסט עם משמעות (יש תרגום בקליפ, למי מאתנו שאינו דובר השפה), לחן קליט מאד, הפקה מוזיקלית מעולה וביצוע חצוף ומחוספס שמנצח בהצלחה על כל המכלול.
עוקב אחרי הקריירה של מאירסון לא מעט שנים ולראות את ההתפתחות שלה, משיר לשיר, בדרכה האמנותיות – מרגש. השיר הזה הוא עוד צעד בדרכה לפיתוח קריירה בינלאומית משגשגת.