אחרי שלקח "לכאורה" פסק זמן (אך לא הפסיק לרדת מהכותרות), עומר אדם נזכר שלפני כל הדאווינים של הפפראצי, הכותרות והתקשורת הוא קודם כל זמר, והוציא אלבום חדש, "סוף העולם" שמו, המונה שמונה-עשר שירים. לא אתחיל לכתוב על כל אחד משירי האלבום כי מטרתי במדור זה אינה לחפור טו מאץ', אבל בגדול האלבום הזה מעולה. הוא מציג ורסטיליות מצד אדם, הן בטקסטים, הן בלחנים, הן בהפקה המוזיקלית והן בביצוע. הוא גם שובב, גם מלא הומור, גם צוחק, גם בוכה, גם עצוב, גם שמח, גם אישי וגם קולקטיבי ובעיקר הוא עצמו, עומר.

מאלבום לאלבום ניכר שעומר תופס יותר SAY על השירים שהוא מוציא, פחות מקליט בשביל להקליט אלא יותר בשביל לומר משהו ובאלבום הזה יש אמירה רבה כלפי עצמו, כלפי הצורך שלו לא ללכת לאיבוד בתוך העולם בו הוא חי, לסגוד לאהבה ולאהובתו, להיות פשוט אבל לא לוותר גם על השופוני, ובעיקר להביא את הישראליות העכשווית כפי שהוא תופס אותה. זו התחושה שעברה בי, וחזרה ועברה, בכל שיר ושיר באלבום בעל השיק הלטיני בחלקו הנכבד. 

האלבום כולל גם שירים קצביים כמו "סוף העולם", "מזליקו" ו"טאפס וטריפונס", גם בלדות נוגעות כמו "חייל מלבנון", "שנינו הפכים", "אווירה של סוף" ו"פרח" וגם שירים שהם בין לבין ("אמצע הדרך") כמו "בן 30", "קוסמופוליטן", "יצאה שבת", "קומה 58" ו"רחוב החרדות". ניכר כי נעשתה עבודה מושקעת בבחירת השירים, הטקסטים והתאמתם לקולו ולהווייתו של אדם.

האלבום כולל גם שני שיתופי פעולה מצוינים: "התעוררתי עם נמר" יחד עם איזי ו"סיגליות", דואט עם דיויד ברוזה ללהיטו הענק של האחרון מהאייטיז (וסביר להניח ויהפוך את ברוזה לדמות ידועה גם בקרוב צעירי ישראל). אלבום מושלם שמספק מנעד מגוון שכל מאזין יכול להתחבר אליו.

כשהאזנתי לשיר הפותח את אלבומה החדש של יסמין מועלם "אין עולם" (שהוא גם שיר הנושא מתוכו) נהייתי סקרן כי הוא נשמע מצוין, שונה מהאלבום הקודם של מועלם ונסך בי את התחושה שהנה, היא משנה ולא חוזרת על עצמה, כמו שצריך כמובן.

ואז עברתי לשיר השני, השלישי, הרביעי ועד ה-12 בעצם לא כל כך הצלחתי להישאר סקרן, מרותק ולפרקים אף די השתעממתי. השירים חוזרים על עצמם, גם טקסטואלית וגם מלודית, כאילו מועלם בנתה את אותו שטאנץ רק עם שינויי ביטים קלים. יש לה אמירה אישית וטקסטים מעולים, אך המעטפת המוזיקלית החוזרנית די מייגעת ומעייפת. כשמאזינים לאלבום מצפים לשמוע גיוון, שלל שירים שמציגים צדדים שונים של האמן  - אך זה לא המקרה באלבום זה.

כל השירים נשמעים די אותו דבר, בלי איזה שיר משמעותי שגורם לך להגיד "ואוו". גם העובדה שמועלם השתמשה יותר מדי באפקטים ופחות בקול החם שלה בחלק מהשירים די פגמה לטעמי בהנאה מהשירים, כי כשזה מוגזם מדי – זה מתפספס. השיר היחיד שעוד איכשהוא יכול לתפוס, וגם זה בעיקר בגלל הקוריוז, הוא "צונאמי" עם מרגי, שהוא קצת שונה משאר שירי האלבום כי יש בו את הפזמון הקליט והשילוב הקולי המצוין בין השניים. אבל מעבר לזה – אלבום מיותר מאד. נקווה שבאלבום הבא היא תשתפר.

אנה זק, כוכבת הפופ התורנית, מנסה לשחזר את הצלחת "לך לישון" (שיר השנה עפ"י אקו"ם) ו"מי זאת", ומשיקה את השיר "אולסטאר וגופיות", שיר פופ טהור מרקיד בשיתוף פעולה שלה עם איתי גלו. דעתי על השיר חצויה: מצד אחד זק הולכת על הנוסחה הבטוחה והשבלונית של שיר פופ מוצלח: פזמון קליט מאד שמתעלה על הלחן של הבתים, קליפ מלא ריקודים וגימיק (אולסטאר וגופיות).

מאידך, הבתים לא כזה קליטים ודי אובדת הסבלנות שלי כמאזין עד בוא הפזמון, הטקסט די אדיוטי וטראשי ("אל תגידו  לי מה להיות, אני שמה רק אולסטאר וגופיות" – לא הבנתי איפה, מבחינה עלילתית, מישהו אמר לה מה להיות, הרי לאורך כל השיר היא עושה מה שבראש שלה, אז מה הפואנטה בלהתלונן לשווא?) אבל זה בסדר ולגיטימי כי זה מה שהולך כיום בשוק.

הקטע הוא שציפיתי מזק למשהו קצת יותר צפוי מעוד שיר פופ נישתי. ב"לך לישון" וב"מי זאת" היא הביאה משהו חדש, עוצמתי, מרענן ופראשי וכאן? פשוט לא. זה עוד ניסיון מיותר ולא מי יודע מה מוצלח להביא להיט פופ. שלא תבינו אותי לא נכון, השיר יהפוך ללהיט, אבל הוא לא יגיע לרמה של קודמיו בדיוק מהסיבה שחסר בו משהו  - מממ מקוריות.

עדן בן זקן הוציאה השבוע את אחד השירים הטובים שלה – "ילדת רחוב", שיר שיש בו הכל: כנות, אותנטיות, ביצוע מצוין ופשטות. זה מעין מסמך אוטוביוגרפי אישי-משפחתי-מקצועי המסכם עשר שנות קריירה ועטוף במלודיה קליטה, הפקה מוזיקלית מעולה וטקסט נוגע ואף מרגש. הייתי רוצה לשמוע עוד שירים באיכות כזו מצדה של בן זקן.

בעולם גרסאות הכיסוי יש מספר סוגים: יש את אלה שנשמעות חיקוי של המקור ולכן פחות מעניינות; יש את אלה שמביאות משהו חדש ומרענן ולכן מצליחות לגעת, לרגש ולעתים אף להתעלות על המקור; ויש סוג שלישי: אלה שהן לא חיקוי, לא מתעלות ולא רק שהן מיותרות – אלא הן כל כך גרועות שקשה לפעמים להבין מה עבר בראש האמן שאחראי עליהן. 

לסוג זה, השלישי, שייך הקאבר המזוויע שרמי קליינשטיין עשה ל"מאוהב בגשם" (או אם תרצו "בגשם נרטב"), שיר שהתפרסם בראשית שנות ה-90 בפיו של עופר לוי (גרסה עברית שכתב דוד זיגמן לשיר ספרדי של חוליו איגלסיאס).

על כך שקליינשטיין יוצר וזמר מוכשר – אין עוררין. על כך שצריך, מותר ולגיטימי לכל אמן להקליט כל שיר שבא לו, בייחוד כשמדובר ביראת כבוד ומהערכה – אין ספק. אבל על להחריב שיר ולהוציא ממנו את הדנ"א בצורה שרק הורסת אותו, מאבדת את משמעותו ונשמעת כמו קינת יום כיפור – זה כבר אישיו. 

בעוד שבגרסה העברית הראשונה של לוי ישנו עיבוד שמח וקצבי שמתמזג היטב עם שיברון הלב הטקסטואלי והביצועי של לוי, קומבינציה מנצחת של עצב ושמחה המרכיבה את שירי הנשמה, גרסתו של קליינשטיין היא בעיקר מלנכולית ושוברת לב, נאמנה לטקסט (זה ייאמר לזכותה), אבל הביצוע כל כך יבש, מנותק מהעוצמה של המילים ומהדנ"א של השיר, הן הספרדי והן העברי המקורי – שזה פשוט חטא, עוול ומה שביניהם.

העיבוד של קליינשטיין די אנמי, ונכון, שהאוזן רגילה לשמוע את עופר לוי בשיר זה, אך אילו הקאבר היה טוב או ראוי – היה אפשר להתרגל ולאמץ גרסה אחרת ואולי טובה לא פחות. כאן זה לא המקרה. קליינשטיין שר את השיר בצורה טכנית וחסרת נשמה, לא מרגשת ובעיקר לא אמינה. מוזיקאי כל כך מבריק כמו קליינשטיין היה לטעמי צריך לדעת מתי לשים 'סטופ' ולהתמודד עם שיר שהוא מסוגל לו. הפעם לא הלך לא. בכלל לא.