"צריך להנחיל את הזמר העברי לדור הבא כדי שידעו איזו ארץ נהדרת יש לנו ואילו שירים יפים נכתבו עליה”, נהגת לומר לי בכל הזדמנות. לא מזמן צלצלת אליי והצעת לי להצטרף אליך לנסיעה לכנרת לאירוע של זמר עברי שבמסגרתו אתה תופיע ואני אַרצה. “כנרת? אני לא יוצא מתל אביב”, אמרתי לך, אבל בסוף נשברתי. זה, לצערנו, לא יקרה כבר.
ימים בודדים לאחר שזכה בפרס מפעל חיים: הזמר גבי ברלין נפטר
לא היה חור במדינה הזו שלא הופעת בו. לפעמים חשבתי שיש כמה “גבי ברלינים” כי אחרת איך אפשר להסביר שבבוקר אתה מופיע במטולה, בצהריים אתה שר בתל אביב ובלילה אתה בהופעה בים המלח? היית אהוב ומשמעותי לכל כך הרבה אנשים - מחובבי זמר עברי ותיקים מכל קצות הארץ שהגיעו לשיר איתך, דרך צעירים ששמעו מהוריהם את מחרוזות השירים העבריים המפורסמות שלך, ועד ילדים ובני נוער שהכירו אותך בבית ספרם כ”מורה גבי”.
לאורך הדרך עברנו חוויות משותפות רבות: כשסבתי האהובה נפטרה, היית הראשון להגיע לשבעה ולנחם; כשהייתי מדוכדך, הגעת אליי כדי לשמח, לעודד ולחזק; כשחגגתי יום הולדת, הגעת כדי לאחל מזל טוב; כשהרציתי בפעם הראשונה מול קהל, ישבת בשורה הראשונה. שלא לדבר על המופעים הרבים שבהם שיתפנו פעולה על במות, עשרות הפעמים שאירחתי אותך אצלי באולפן 103fm ועוד. אף פעם לא אמרת את המילה “לא”.
ההיכרות שלנו החלה בשנת 2014, כשרק התחלתי לתעד אמנים ותיקים. פניתי אליך דרך הפייסבוק והזמנת אותי אל ביתך בגבעתיים. עבורי זו הייתה התגשמות חלום: כילד וכנער גדלתי על קסטות השירה בציבור שלך, שאמי נהגה לנגן בטייפ הישן. בהמשך כבר הלכתי לראותך בהופעות.
כשהגעתי לביתך, התיישבת על הספה והתחלת לספר את סיפור חייך. שלפת תמונות ארכיון, ששמרת היטב, מימיך בלהקת גייסות השריון, דרך רביעיית הטיילת, להקת שבעת המינים, פסטיבל שירי הילדים, קריירת הסולו שלך שהניבה את “שיר לאלמונית” ו”ליל בא” המופלאים ועוד. בסוף גם נתת לי במתנה תקליט ויניל שלך משנות ה־80, חתום בהקדשה אישית.
בכל ביקור שלך אצלי, בשכונת יד אליהו בתל אביב שבה גם גדלת, סיפרת על הילדות שלך שם. “כילד אהבתי לשיר ולנגן בכינור”, סיפרת לי פעם בראיון. “יום אחד אמא שלי קראה מודעה בעיתון שמחפשים ילדים ששרים להצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי, ‘כטוב בעיניכם’. היא לקחה אותי לאודישן והתקבלתי. אחרי זה שיחקתי לצד ענקים כמו אריק לביא, אורנה פורת ושמעון ישראלי ב’נפש הטובה מסצ’ואן’. בגיל 16 כבר נסעתי, גבריאל מיד אליהו, לסיבוב הופעות בחו”ל עם תזמורת הגדנ”ע שאיתה הופעתי”.
אחת הגאוות הגדולות שלך הייתה הלהקה הצבאית, להקת גייסות השריון, שבה שירתָּ. לאורך השנים נהגת לאחד את חבריה בהופעותיך ולשיר את הסולואים הבולטים שלך מהלהקה, בהם “מה אמרו הציפורים”, “תג צבאי” ו”הטנק של מויש’ה”, וכמובן הלהיט של הלהקה מ־1962, "בנצי השמן". בלהקה שירת לצד חברתך הטובה מהתיכון, נורית הירש, שהלחינה כמה מלהיטיך, ובראשם את “שיר לאלמונית” שהעפיל לראש המצעד בשנת 68’.
היית גאה בפועלך בשנות ה־60: "רביעיית הטיילת" שבה שרת לצד חדוה עמרני ואושיק לוי את “הלילה לטיילת”, שלאגר היסטרי משנת 1964, ולהקת שבעת המינים, שאומנם הייתה כישלון מסחרי, אבל את הסולו שלך מתוכניתה “דני בוא” (גרסה עברית ל”דני בוי” האמריקאי) מאוד אהבת. ובל נשכח את השיר “ליל בא” שביצעת בפסטיבל שירי הילדים הראשון, בהפקת אלברט פיאמנטה, שבו הרוקר שבך יצא לאור. שאפת להקליטו מחדש, אך לא הספקת.
ללכת שבי אחריך
כמעט בכל פעם שישבנו בבית קפה, היו ניגשים אליך אנשים בגילי 40־50 ומספרים לך איך שינית את חייהם, לא כזמר אלא כמורה שלהם לביולוגיה. “בדיוק כמו שאהבתי לשיר, אהבתי ללמד, ותמיד דאגתי לשלב בין העולמות: בבתי הספר שבהם לימדתי בתל אביב וברמת גן, הקמתי חבורות זמר”, סיפרת לי פעם בראיון. “מוזיקה והוראה הן האהבות הגדולות בחיי”.
בשנות ה־80 הפכת בן לילה לכוהן השירה בציבור, והתחלת ליצור מחרוזות של שירים רוסיים, שירים חסידיים, שירים יווניים, שירי שלישיות והרכבים. הביקוש הרב לראותך מופיע במועדונים של אז, בייחוד ב”מקום בחוץ” על חוף הים בתל ברוך, הוליד אצלך את הרעיון להקליט את המחרוזות על קסטות, וזה תפס. הפכת להיות המטאור הבלתי מעורער של השירה בציבור. “מלך הקסטות”, כמו שנהגת לומר. אין מישהו שלא נסחף אחר שירתך, ואין מישהו שלא הלך שבי אחר הכריזמה שלך על הבמה.
עיצבת את הזמר העברי: לא רק שדאגת ששירים משנות ה־30 וה־40 יועברו גם לדורות הבאים, אלא נלחמת למען שימור הזמר, דאגת להפיץ אותו בכל הזדמנות; בימי שישי, כשהלכת לשוק התקווה לקניות, נהגת לשיר לרוכלים ולעוברים ושבים להנאתך. ספונטניות הייתה חלק בלתי נפרד ממך. חיפשת הזדמנויות לשיר. אני זוכר שפעם ישבנו באיזה בית קפה, וסתם התחשק לך לשיר, בלי שום סיבה, אז שרת שירי ארץ ישראל, והקהל הצטופף סביבך ומחא כפיים. ניזונת מהקהל ומאהבתו, בדיוק כשם שהוא ניזון מהתשוקה שלך לשיר.
עוד צד בך שאהבתי והערכתי הוא הכבוד לדור הוותיק. דאגת לזמרים שעל ברכיהם גדלת, צלצלת אליהם באופן קבוע כדי לדרוש בשלומם, אירחת אותם בהופעותיך ונתת להם עבודה כשהם היו זקוקים לכסף. בסתר גם גייסת לא מעט תרומות שנועדו לסייע לאמנים שלא סוגרים את החודש. לבך הרחב והאהבה העזה שלך לזמר העברי היו מעוררי הערצה. את כל זה עשית בסתר.
פעילות בלתי פוסקת
מלבד העובדה שהיית המפיק של עצמך, תמיד דאגת ליזום רעיונות לעוד מופעים, לעוד פרויקטים, לעוד שיתופי פעולה. לא נחת לרגע. היה לך ראש פתוח להכל. כשיזמתי את פרויקט “אין עתיד אם אין עבר”, שנועד להשמיע את קולם של זמרים ותיקים, היית הראשון שהצטרף בלי לשאול שאלות.
שם גם הכרת לעומק את רמי דנוך, שגם השתתף בפרויקט, ויצאתם לסיבוב הופעות מוצלח ביחד. אפילו פתחת טיקטוק ואינסטגרם כדי להפיץ את הזמר העברי דרך הפלטפורמות האלו ותמיד התאמת את עצמך לשינויי הזמנים. יכולת לשיר בהופעה מצד אחד את “סרנדה לך” של "גשר הירקון" ומצד שני את “אם תרצי” של חנן בן ארי ו”היא רק רוצה לרקוד” של עומר אדם ומשה פרץ.
רגע לפני שמלאו לך 80 צלצלת אליי ואמרת: “אנחנו חברים הרבה זמן, ואני לא מבקש ממך הרבה, אבל תוכל לראיין אותי ליום ההולדת ל’מעריב’?”. מה שלא ידעת זה שהתכוונתי לראיין אותך עוד הרבה לפני שפנית אליי. זה היה ראיון כיפי, אופטימי. יכולת לפעמים לדבר שעות בלי לעצור, אבל אני גמעתי כל מילה בשקיקה ובהערצה. “השירה בציבור היא הדלק שמתניע אותי בכל פעם מחדש”, אמרת לי באותו ראיון, שהתברר כאחרון בחייך.
“אני בפעילות בלתי פוסקת. לא מאלה שישנים עד מאוחר ומורחים את הזמן. אני קם מוקדם בבוקר, ומספיק כל כך הרבה דברים ביום אחד, שלפעמים אני שואל את עצמי איך זה יכול להיות. אני מתאמן קבוע במכון כושר, פוגש אמנים וחברים, עוזר למי שצריך. לאן שמזמינים אותי – אני אגיע. נסיעות ארוכות לא מרתיעות אותי. שירה עם קהל תמיד תהיה, כי אנשים אוהבים לשיר עם אמנים שירים שהם מכירים”.
זמן קצר אחרי הראיון נעלמת. התברר לי שחלית בסרטן, וההידרדרות הייתה מהירה. ניסיתי ליצור קשר, אבל כבר לא ענית לי. בשבוע שעבר ראיתי סרטון שלך, רזה וכחוש, שר בשארית כוחותיך את השיר “ילדתי מרוסיה” במסגרת יומולדת 80 למפיק איתן גפני. רגע אחר כך קיבלת פרס מפעל חיים מטעם אמ"י. קולך לא אפשר לך לומר את המילה שהייתה חלק בלתי נפרד ממך: “תודה”. באותו הערב כבר הובהלת לבית החולים, ובתוך יומיים נפרדת מעולמנו. עכשיו אתה עם אריק איינשטיין, ידידך ושותפך להערצה של הפועל תל אביב, ואתם כנראה שרים את “אני ואתה נשנה את העולם”, שכה אהבת לשיר.
עבורי לא היית רק חבר, לא היית רק בן משפחה לכל דבר ועניין, ולא היית רק זמר נערץ ואיש רעים להתרועע, אלא היית התגלמותה של ארץ ישראל היפה. על כך ועוד רציתי לומר לך: תודה.