מוריסי, מוריסי. תקראו לי מורבידית אבל מאז שהתחיל סולן הסמית'ס, אחת הלהקות האלטרנטיביות המשפיעות בבריטניה, סטיבן פטריק מוריסי, לפקוד את הבמות בישראל, בשיאה של תקופת BDS, ידעתי שלא לצפות ללהיטים שלו מתקופת האייטיז. ועדיין הזמר אוהב ישראל, שמקדיש שירים למדינות, נתן אמש באמפי שוני בבנימינה מופע יפהפה ומרגש אך רוב הקהל בארץ הקודש, אופס, לא הכיר את רוב השירים בו, וגם אם לא ציפה לשירי סמית'ס בהחלט פחות התלהב משירים שמוקדשים ל.. ובכן, צרפת.
אוהב את ישראל, מחולל סערות: מוריסי חוזר פעם נוספת לתל אביב
ההופעה אתמול, החמישית אי פעם של מוריסי בישראל נפתחה אמנם עם הלהיט "Suedehead", סינגל הסולו הראשון שהוציא לאחר הריב עם הגיטריסט המיתולוגי שלו ג'וני מאר ופירוק הסמית'ס, והמשיכה ל"Alma maters" ו "Stop me if you think that youve heard it all before" וכמובן "Irish blood English heart", להיט הקאמבק משנת 2004 שביסס אותו כזמר פוליטי מאוד בעיקר בצד הלאומני של המפה או לפחות בצד שעושה דווקא לדעות הקונבנציונאליות. ואולי זו הסיבה שמוריסי לא הקדיש לנו יותר מדי תשומת לב הפעם והעדיף להתרכז דווקא בפוליטיקה של צרפת בעוד הוא שר על הבמה בציון. כך או כך , ים הגולגולות הקירחות של הקהל (כן , כן, רובם בני 40 וצפונה וחלקם ילדים שהלכו לאיבוד כנראה) הביטו במוריסי במשך רוב ההופעה בעיניים עורגות וחיכו לצליל מוכר או פירור תשומת לב.
נתחיל בטוב, אמפי שוני הוא מקום מושלם להופעות של אמנים בינלאומיים שהשירים שלהם הם המנונים הודות לליריקה גאונית ומוסיקה מחשמלת. בניגוד להופעות בתל אביב בשנים קודמות בהם הניואנסים של השירים התפזרו והלכו לאיבוד בתוך החלל המפוזר ממילא של גני התערוכה. בשוני אפשר היה לשמוע כל מילה ולהרגיש כל צליל. במובן זה זו הייתה יכולה להיות אחת ההופעות הטובות של מוריסי בישראל, אם רק היה מקדיש קצת יותר תשומת לב לקהל הצמא שלא ראה אותו שבע שנים ובא לשמוע שירים יותר מוכרים ואם לא אז לפחות את השירים שלו מהאלבום שלו מ-2017 בו הוציא שני סינגלים המוקדשים כולם לישראל "Israel" ו"The girl from Tel Aviv who wouldn't kneel".
במקום זה הג'נטלמן החוליגני שלנו, להוציא הערה אחת על כך שישראל היא "לב העולם", הקדיש שני שירים שלמים לצרפת הסובלת ממהומות, ולמרות שבקריירת הסולו שלו נטה יותר לכיוון הפוליטי והיה יכול לעשות מטעמים מהופעה בישראל ולשלהב את הקהל ברמה שנרגיש שהוא מבין אותנו ומזדהה איתנו, הוא התעלם מכך והסתפק בלהצטלב כמה פעמים. ולשאול את העם הישראלי הטרוד בבעיותיו: "מי יציל את פריז". באמת מוריסי ? אתה לא חושב שיש לנו בעיות גדולות יותר? עומר אדם למשל?.
מוריסי כהרגלו היה בעיקר משועשע, ושיבח את הקהל על יכולתו להקשיב לו. "כל הכבוד, הצלחתם להגיע עד כאן, זה כבר נגמר", הוא אמר ברגע של הומור עצמי, וגם הרשה לעצמו להתלונן על אחד העיתונים שקרא לו מעצבן ואיים להגיע למערכת ולירוק להם בפרצוף ו"אז שיגידו שאני מעצבן", וכאילו דווקא שר את " I'm throwing my arms around Paris". מה עם ירושלים אדון מוריסי? והוא ממשיך לשיר חדש על.. ובכן ,נוטרדאם, שהשורה הבולטת מתוכו היא "and you don't call it terrorism" הלו, כדור הארץ למוריסי...עיניים אלינו בבקשה. נציין שמוריסי לא התייחס למוות של הבסיסט האגדי של הסמית'ס, אנדי רורק, מסרטן רק חודש לפני כן.
אז הפעם, שלא כמו ב-2012, הוא לא התעטף בדגל ישראל על הבמה אלא העדיף להצטלב, אולי חשב שזה יעצבן מישהו אבל הקהל היה כל כך מהופנט אליו שהוא אפילו לא היה שם לב אם מוריסי היה יורק לו בפנים וכנראה היה מקבל אותו בתשואות. כי מוריסי , פוליטי ככל שינסה להיות, היה ותמיד יהיה עבור המעריצים הישראלים מלך המנוני הרחמים העצמיים והאישור לכך שגם במדינת החאפלות הקשוחה, מותר לפעמים לבכות.
כך שאחרי שחצי מההופעה עוברת במעין ניסוי שירים פחות מוכרים שמוריסי מבצע עלינו, בין "JIM JIM FALLS" המשעשע ו"knockabout world" ו"the night pop dropped" ששוברים עוד כמה שיאי רחמים עצמיים, או אז הוא חזר להמנונים הגדולים שלו ולא מפסיק ללטף את הידיים של השורות הראשונות. זה מתחיל ב-"Everyday is like Sunday" כשמוריסי צועק לקהל: "בואי פצצה גרעינית!" ומוסיף בחיוך וקריצה "soon", ומתחיל לשמח את הקהל עם משאלות המוות שלו ב "half a person" ו-"please please let me get what i want" שלאחריו העיר לקהל המרוגש והמחויך " זה לא אמור להיות מצחיק". השיר שחתם את המופע היה למרבה הפלא "Jack the ripper" שאמנם הוא שיר חזק מבחינת סאונד ושיר סיום שמשאיר את הקהל משולהב, אך אינו בין הלהיטים המוכרים של מוריסי, שמצידו פשוט פיזר עשן סמיך על הקהל לפני שברח מהבמה. הקהל שרק התחיל להתחמם ובהחלט עדיין ללא הרווה את צמאונו דרש עוד ועוד אך מוריסי חזר לרק עוד להיט אחד.
הפעם בלי הז'אקט המהודר אלא עם חולצה שכמובן מלאה במשמעויות עליה מודפסת תמונה של אחד מהאנשים הנערצים עליו, ג'יימס דין עם כיתוב על מצחו, ניחשתם נכון, "ישראל". וכך מוריסי, נותן פירור אהבה רק כדי לפשוט את החולצה בסוף ההופעה כמו בכל ההופעות ולהשליכה לקהל תוך כדי שירת ההדרן הקצבי , המהיר והחביב עליו כנראה "Hooligan" כשהוא מראה לנו את גופו תוך שהוא יורד על עצמו, ואז, כמובן, נטש. היש יותר התעללות מזה?
למעריצי מוריסי ההופעה הייתה קצרה מדי והשאירה רעב לעוד מהסבל הזה. וכולי תקווה שאת הקהל בתל אביב (מוריסי יופיע מחר באקספו בתל אביב) יפנק בעוד להיטים נוסטלגיים או לפחות שיר אחד על ישראל בלייב. לתשומת לבך, מוריסי.