פסטיבל סמילנסקי, הפסטיבל הוותיק ביותר ליצירה ישראלית עצמאית, חוגג 18 שנים עם מופעי מוזיקה, מחול, תיאטרון, אמנות רחוב ואמנות חזותית. כמדי שנה יחשוף הפסטיבל הבאר שבעי, שהפך מוקד עלייה לרגל לשוחרי מוזיקה ואמנות מכל רחבי הארץ, את קהל לשמות הכי חמים בסצנה האלטרנטיבית. הזמרת ריף כהן סיפרה היום (רביעי) בראיון לאיריס קול ברדיו 103fm על הפסטיבל ועל ההופעות בטורקיה.

"בכיתי, זה שורט את הלב": עילי בוטנר חושף לראשונה את הקשר עם אביו
לאחר ביטול עילת הסבירות: דני סנדרסון נשבר לרסיסים
 
"אני עושה את המופע החדש שלי בעצם שנקרא 'חור בלב'. יש לי את ההזדמנות להופיע עם המופע הזה פה בארץ, בדיוק חזרנו גם מסיבוב הופעות. היינו בטורקיה, בלונדון, בפראג".

 

על ההופעה בטורקיה סיפרה: "הגיעו לשם מוסלמים דתיים שידעו שאני ישראלית. עכשיו, לא רק שאני ישראלית ויהודייה והם באים באהבה רבה, הם גם בעצם נחשפים למוזיקה ערבית. כי הם בעצם, הטורקים, לא רואים את עצמם כערבים. האסלאם והערביות זה משהו נפרד וזה משהו שאנחנו כישראלים לא מצליחים לעשות את ההפרדה. ברמה התרבותית זה נורא מוזר לנו, אז זה מרתק לראות את זה, את החיבור עוד פעם ואת זה שדווקא אני בתור ישראלית יהודייה פותחת את העולם הערבי ואת המוזיקה הערבית". 

"באלבום החדש יש כמה ז'אנרים של מוזיקה ערבית", הוסיפה הזמרת. "זה גם מאוד החמיא לי לראות קהל גדול, 2,000 איש באולם של 360 מעלות. היה קהל מכל כיוון וזו הייתה ממש חוויה מיוחדת. הגענו עם הלהקה שלי מהארץ".

כהן התייחסה גם לשפות בהן שרה: "האמת שזה היה גם הודי, גם בעברית אני שרה, גם במרוקאית, בצרפתית. את האמת שלא יוצא לי המון להופיע עם המופע הזה החדש פה בארץ אז אני מאוד שמחה שסמילנסקי הזמינו אותי להופיע עם המופע הזה".

כשנשאלה מה התוכניות שלה ובאיזו שפה יהיה אלבומה הבא, השיבה: "יכולתי לכוון לקהלים ויעדים, אבל אני חושבת שהסוד האמיתי להצלחה זה ליצור מהבטן באופן אינטואיטיבי. אני לא יכולה לתכנן מה יאהבו ומי יאהב. זה נורא קשה לעשות את זה, למרות שעם הניסיון של 10 שנים בשטח אני כן יודעת להבין את הראש הטורקי או את הצרפתי או את הישראלי".

 

על השאלה לגבי העדפותיה המוזיקליות, ענתה: "אני חייזרית. אני לא יכולה לשייך את עצמי לאף קבוצה. מעולם לא הצלחתי לעשות את זה. אני שומעת מוזיקה קלאסית וג'אז ודברים מורכבים מאוד כי אני אוהבת את הדקויות של הרגשות. פחות תעשייתי. יש מוזיקה שהיא תעשייתית שהיא תמיד עובדת. אנשים רוצים ללכת על בטוח, הם משקיעים המון כסף, הם לא רוצים ללכת לאיבוד, לא רוצים להפסיד את ההשקעה שלהם, כמו כל עסק ועסק. ככה אפשר להתייחס למוזיקה לצערי הרב, אבל אני באה גם מחקר המוזיקה". 

"הופענו בהודו השנה, פתאום פגשתי מוזיקאים ג'יפסים שבעצם מנגנים כמו לפני 600 שנה, שמכוונים את הכינור כמו לפני 600 שנה", הוסיפה כהן. "צריך להבין שפעם המטרה של המוזיקה הייתה לרפא את האדם וצליל אחד נכון פותח את כל התדרים בגוף, זה מרטיט את כל המים בגוף, רק צריך לדעת לנגן נכון את הצליל. מה זה נכון? בחיבור לקוסמוס. אפילו הפסנתר היום, הוא כבר לא מכוון כמו הצלילים בקוסמוס".

"הרעיון של בית המקדש ביהדות זה היה ידע עצום שמבחינתי הלך לאיבוד לחלוטין, של שימוש במוזיקה כדי לרפא אנשים ברמה נפשית ורגשית ופיזית, ואיבדנו את הידע הזה לצערי הרב", אמרה כהן. "אז אני קצת הולכת במחשכים, בחשכה, באינטואיציה. אני מגלה שיש לי המון זיכרון גנטי, אני יכולה לזהות מקצבים וללמד פרקשניסטים, מקצבים. כלומר, יש לי פרקשניסטים של מוזיקה תימנית ובגדדית ומרוקאית. הפרקשניסט המרוקאי לא יכול לעשות בגדדי למשל. יש ניואנסים עמוקים שהם לא סתם, יש לזה שורשים חזקים. אבל לעומת זאת, אם אני אקח טבח תימני, הוא יעשה לי בקלות מקצב תימני. זה מבחינתי הוכחה לכך שזה לא רק ידע נרכש, יש ידע קיים שפשוט צריך לתפוס אותו ולגלות אותו. זה מחקר מבחינתי". 

"אני חושבת שבסופו של דבר, מעבר לריפוי של מוזיקה, זה העולם של הרגשות", סיכמה המוזיקאית. "יש אנשים שיכולים לעשות שיר שלם שאין לו מבנה ברור. יש עולם שלם. שיר אחד של אום כולתום זו שעה שלמה ואנשים היו יושבים, כולם ביחד, בשש אחר הצהריים ובכל הרדיו היו פשוט משמיעים את השיר שלה עם נרגילות ונכנסים".