"42 סדרות של פולסים חשמליים למוח.
20 פעם. חמישה ימים בשבוע. הערב הוא מפלצת.
אוטובוסים עירוניים. אוטובוסים בינעירוניים. ד"ר ערן. ד"ר כרמון. ד"ר חיליק.
פרופסור גרינהאוס. ד"ר אובלר. ד"ר צודיקר.
TMS .ECT. במבה. חצי במבה.
סיגריות וינסטון. השערים נסגרים.
8 בערב לאן אתה בחור? שואל הבודק העייף.
למיון הנני. למיון מיון ובדיקה. בדיקה וסריקה. סריקה והרכבה. הרכבה ופירוק. פירוק ותשאול.
דמעה וכבוד. סערה וחושך. ילד בן ארבע. תוהה.
עומד נשען קורס על תמרור עצור מחכה לו לאוטובוס שיגיע מבוהל. מבועת.
היציאה מהמחלקה לעולם הרוחש בחוץ כל כך מפחידה".
"דיפ טי.אם.אס", זה שם השיר שמילותיו מובאות כאן בחלקן ונכתב, הולחן ובוצע בידי גבריאל בלחסן, מתמודד נפש שהרבה לכתוב ולשיר על מחלת המאניה-דפרסיה שלו והיה אחד האומנים האותנטיים בתרבות הישראלית. הישירות, הכאב, הסבל, השמחה והקול המחוספס ושורט הנשמה שלו יצרו את התמהיל שהפך אותו ליוצר כה מוערך. הוא הצליח ליצור שירים אישיים וגם פוליטיים וחברתיים. הוא יכול היה להיות הרוב והמיעוט, השונה והדומה, הנורמלי והמטורף.
לציון עשור למותו: מופע מחווה מיוחד לזכרו של גבריאל בלחסן
בחייו של בלחסן הוא ידע התמכרות לסמים, אשפוזים תכופים במוסד פסיכיאטרי ומצבי קיצון נפשיים ולצד זאת הצליח לנהל קריירה מוזיקלית, הן כגיטריסט בלהקת הרוק אלג'יר והן כאומן סולו מוערך. הוא לא היה רוקסטאר. לא שיחק את המשחק, סלד מתרבות החומר, התרחק מתל אביב ומהתהילה והתמקד במהות, ביצירה, בנפש ובהישרדות.
בלחסן הלך לעולמו לפני עשור, בגיל 37. בחייו לא זכה לפופולריות יתרה. הוא לא מילא אולמות, לא חווה הצלחה מסחרית ולא זכה בתארים נכספים, למעט זכייה בפרס אקו"ם לעידוד פרסום היצירה למחבר בשנת 2009. אבל בעשור שחלף מאז לכתו, דור חדש מגלה את שיריו, שניתן לומר שהקדימו את זמנם.
תשובה, שאלה, תשובה
בלחסן נולד במושב תלמי אליהו למשפחה דתית בת 11 אחים ואחיות. אביו מאיר היה חקלאי בעברו ועובד מרכול, ואמו מוניק עקרת בית. מלבד גבריאל, עוד שלושה מאחיו הם מתמודדי נפש: “הנוכחות של אלוהים הייתה בכל פינה", אמר בראיון לעיתונאי אלון הדר. “בבית לא הייתה טלוויזיה, היינו אוכלים וקוראים בשבת לאור נרות. הייתי מצייר המון, מעביר זמן בקריאת ספרים. כתבתי סיפורי הרפתקאות".
בתוך הבית הדתי, בלחסן פיתח עולם מקביל משלו, עולם חילוני לגמרי, מנותק מההגבלות החמורות שהוטלו עליו ועל אחיו ואחיותיו. בראיון סיפר שנהג להסתיר מהוריו את גינוני ה"כפירה" שלו כמו נהיגה בשבת, עישון סמים, גניבה ושתיית אלכוהול ובילוים מעורבים, בנות ובנים.
“כילד שמעתי קלטות של רבנים נואמים ומטיפים וזה חדר אליי", סיפר בראיון לעיתונאית תימורה לסינגר. “נולדתי חילוני וההורים שלי חזרו בתשובה והפכתי דתי בעל כורחי, וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה וחזרתי בשאלה וחזרתי בתשובה והתחלנתי, ואני כבר לא שייך לשום מקום".
“כילד אני זוכר אותי ואת אחי פנחס נכנסים לחדר של גבריאל בשבת כדי לראות טלוויזיה", מספר אחיו המוזיקאי ידידיה בלחסן, הצעיר ממנו בעשור. “כשהוא היה בלהקת אלג'יר, הוא היה בשבילי דמות להערצה. כילד ראיתי את העשייה המוזיקלית בתל אביב כמעין חלום שלו. ב־2004, כשהוא חזר לגור במושב בעקבות פרידה מבחורה והמצב הנפשי שלו, בנינו אני, הוא ואחינו פנחס את הצריף שלו בתלמי אליהו, ואז החל הקשר ההדוק בינינו. היינו ישנים ביחד, מבלים ביחד ומנגנים ביחד".
המקום שבו הרגיש הכי שלם, נקי ומאוזן ובו יכול היה להיות חופשי, היה בציור ובמוזיקה. הוא לימד עצמו לצייר וגם לנגן בגיטרה קלאסית. מפגש עם חברי ילדותו מהמושב, הזמר־פסנתרן־גיטריסט אביב גדג' והמתופף דביר לביא, הוליד בשנת 1992 את להקת אלג'יר, הקרויה על שם המדינה שבה נולדו הוריו של גדג'.
“גבריאל היה בצד הדתיים במושב ואני בצד החילוני", מספר לביא. “כשהכרתי אותו, בערך בגיל 12, הוא היה עם שיער ארוך של מלאך וכיפה. היינו נפגשים במגרש המשחקים, שיחקנו כדורגל וכדורסל. ובשלב מסוים גונבה לאוזניי השמועה שהוא מנגן על גיטרה. כשהבנתי זאת נדלקו לי העיניים, כי היה קשה למצוא מישהו במושב שמנגן. אני בכלל התחלתי לתופף על קרטונים לפני התופים. החיבור שלנו עם אביב גדג', שלמד איתי באותה כיתה, נוצר בטבעיות דרך המוזיקה. אביב הגה את הרעיון להקים להקה ואת החזרות היינו עושים בחדר שלי, בבית שהיה בו אחלה סאונד אקוסטי".
"לגבריאל היה רית'ם סקשן מטורף, והוא היה מנגן על כמה כלים בצורה מדהימה. כל כלי שהוא נגע בו יצר צליל מדהים. גון הקול שלו הזכיר לי את שולי רנד ומיכה שטרית ביחד. הוא היה איש מאוד־מאוד מצחיק וגם קונדסון לא קטן, אהב למתוח את כולם. הוא היה נשפך מצחוק מלעשות שטויות. גבריאל היה בבית הספר סוג של גאון מוזר שאף אחד לא ידע מה נסגר איתו ומה הסיפור שלו, אבל ידענו שיש בו משהו מיוחד. הוא גם צייר, גם ניגן מצוין וגם כתב שירים טובים, בהתחלה למגירה".
אלבום בוסרי
בגיל 16, סמוך לחזרתו בשאלה, עבר יחד עם חברי הלהקה לדירה בתל אביב בניסיון להצליח בעיר הגדולה. בתחילה התפרנס מעבודות מזדמנות כמו שטיפת כלים, עבודות בניין ומכירה בפיצוציות, ובמקביל עבדה הלהקה על שירים חדשים וניסתה להתניע את הקריירה. היא הופיעה במועדונים בתל אביב, בייחוד במועדון ה"בארבי" בעיר, עד שהגיעה הישועה מהמפיק חיים שמש מהד ארצי, ששמע את הלהקה בהופעה והחליט להחתים אותה על חוזה להקלטת אלבום.
“נאמנות ותשוקה", אלבום הבכורה של הלהקה יצא לאור בשנת 1995 בהפקת אסף שריג (גיטריסט להקת איפה הילד?) ומנה שבעה שירים שכתב והלחין גדג', למעט שיר הנושא שהולחן בשותפות עם בלחסן. על אף הציפיות - האלבום נחל כישלון צורם והחלום התנפץ.
“זה היה אלבום בוסרי ומורכב של נערים שהגיעו לעיר הגדולה והיו צריכים קודם כל להתמודד עם העיר עצמה", מסביר לביא. “שיר הנושא למשל היה מאוד ארוך ומורכב עם מספר רבדים משתנים, בין אם זה בקצב, בשירה או בטקסטים. זה היה קשוח וקשה לעיכול ואפילו היום, לאוזן בוגרת יותר, קשה להאזין לאלבום. האלבום בא להוציא את האמת כמו שהיא, בלי ניסיון להתייפייף. היה בו משהו גותי, אבל לא מספיק בשל".
איך ההופעות התקבלו?
“ההופעות היו סולד אאוט, והיו גם הופעות בפני חמישה או שישה אנשים. לא התייחסנו לכמות הקהל, כי זה לא עניין אותנו, מה שהיה חשוב לנו זה לנגן ולגעת באנשים דרך השירים, לראות את הקהל קופץ".
“הרגשנו שלאף אחד לא אכפת מאיתנו", סיפר בלחסן בראיון לאלון הדר. “כתבנו מאות שירים, אבל אף אחד לא רצה להפיק לנו תקליט. עם הזמן המצב הנפשי שלנו התערער. תחושה של חולי גדול מאוד בעולם לא שפוי".
גדג' היה הראשון שאשפז את עצמו באברבנאל בעקבות ניסיונות התאבדות. אחריו, בעקבות התמוטטות נפשית שחווה, אשפז עצמו בלחסן באותו בית חולים ושהה באותה מחלקה. בראיון לערוץ 24 הסביר שמצבו הנפשי החל להידרדר לאחר שנטל כדור אקסטזי בגיל 22. בהמשך, לפי שיחות עם חבריו, התמכרותו לסמים, בייחוד לקראת סוף ימיו, החמירה.
“לקחתי את המחלה שלו קשה, כי לא הבנתי מה זה אומר מאניה־דפרסיה. לא היו את הכלים לדעת כמו היום", מספר לביא. “ראיתי את גבריאל בכל המצבים. למשל, יום אחד הוא הסתובב במושב והחליט שאני ישו ושכולם צריכים להקשיב לי, כי מה שאני הוגה זה נכון וצריך ללכת בדרך שלי. כשראיתי את השינויים, את ההפסקה ביצירת המוזיקה ובהופעות, זה קרע אותי מבפנים כי הוא היה חבר ואח בשבילי. בתקופתו האחרונה, ראיתי אותו ואת ידידיה אחיו יושבים על הספסל. הוא נורא שמן מהכדורים, חייכתי אליו ושאלתי לשלומו. הוא חיבק אותי, אמר לי ‘סלח לי, אני עייף', השאיר אותי על הספסל והלך לישון. מי שלא הכיר אותו היה נפגע אבל ידעתי שהוא חולה ובמצב לא טוב".
כדי להנציח את בלחסן, הקים לביא לפני כשנתיים ארגון חילוץ התנדבותי “ארגון גבריאל", המסייע לרכבים ואנשים שנקלעים למצוקה באזור הדרום ומסייע למשטרה באיתור נעדרים. “עם הצניעות שלו, אם הוא היה יודע שקראתי לארגון על שמו, הוא בטח היה מכסח לי את הצורה", אומר לביא. “אבל חשוב היה לי להנציח את זכרו".
“גם אצל גבריאל וגם אצלי התפרצה מחלת המאניה-דפרסיה בגיל 23", מספר אחיו ידידיה. “פעם גבריאל אמר לי: ‘אין לנו מחלה, אנחנו רגישים יתר על המידה'. זה משהו שמבעבע מבפנים ויום אחד יש איזה טריגר והכל פורץ, אבל הנשמה היא אותה הנשמה".
מנועים קדימה
במקביל לפעילות הלהקה, בלחסן, שהחל לכתוב שירים למגירה עוד מגיל 10, החל לעבוד על אלבום בכורה בחברת התקליטים העצמאית שלומציון של שלום גד (אחיו של גדג').
האלבום “רכבות" יצא בשנת 1999 בתפוצה נמוכה ובאיכות סאונד ירודה, ותיאר את חוויותיו של בלחסן באברבנאל, והציג בפעם הראשונה את כתיבתו הנוקבת, הדיכאונית והכנה. הוא עסק במוות, בחרדות, ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום ובנבכי נפשו הפצועה של היוצר.
“מבחינה אידיאולוגית אני מעדיף לחשוף את עצמי", סיפר בראיון רדיו. “החשיפה הזו גם מרפאה אותי וגם יוצרת הזדהות עם קהל שאולי מפחד להיחשף. לכולם יש כל כך הרבה דברים להסתיר. כלפי חוץ הכל בסדר ורגיל, אבל שום דבר לא רגיל. מתחת לשטח יש זרמים תת־קרקעיים שמלווים אותנו. אצלי זה באופן קיצוני, אז החלטתי שאני לא שותק יותר".
בשנת 2002 הקליט את אלבומו השני, “השנים היפות של גבריאל", שבו ניגן בכל כלי הנגינה (גיטרה, בס, קלידים ותופים) והמשיך לעסוק במאניה־דפרסיה, הדיכאונות, האשפוזים, המשפחה, החברים והדמויות שהכיר בחייו. בדומה לקודמו, גם אלבום זה יצא בתפוצה נמוכה כתקליטור צרוב. עם צאת האלבום, מצבו הנפשי של בלחסן הידרדר והוא עבר תקופה קשה של אשפוזים באברבנאל.
“המאניה הראשונה הייתה הכי חזקה, טראומטית", סיפר להדר. “לא הכרתי את העולם הזה. מסתורי, מוטרף. איבדתי כל קשר למציאות. באותה תקופה שהיתי במקלט של קבוצת נרקומנים אנונימיים. הייתי משוכנע שאני נרקומן וצריך להיגמל. ברגע שהפסקתי עם כל הכדורים בבת אחת, יצאה הקטסטרופה של המאניה: שיחות עם טיפוסים, אהבה וחמלה על העולם, לצד כאוס ופראנויות שרוצות לתקוף אותי. התרוממות רוח אדירה לצד תחושה של ילד קטן שזקוק לחום, אהבה, תמיכה, חיבוק. הזיתי שאחי נרצח בדירה ורצתי לשם כמו מטורף".
בשנת 2004 חווה עדנה מסוימת, כשאלבומה השני של להקת אלג'יר “מנועים קדימה" יצא לאור, לאחר חמש שנות עבודה על השירים וחילופי נגנים בלייבל בארבי רקורדס, שייסד מנהל מועדון ה"בארבי" שאול מזרחי. עם צאתו, זכה האלבום להצלחה מסחררת ושירים מתוכו כמו “בתוך הצינורות", “קיטש", “דם על הים" ושיר הנושא הפכו ללהיטי ענק. במרוצת השנים מבקרי מוזיקה הכתירו אותו לאחד מאלבומי הרוק החשובים והטובים במוזיקה הישראלית. “בניגוד לאלבום הראשון של הלהקה, האלבום הזה, בו כבר לא השתתפתי, היה יותר ערני, בוגר ובשל מקודמו", מציין לביא. “אולי היו בו צלילים אחרים שהתעוררו יותר".
“הייתי נוכח בהופעות של הלהקה בתקופה הזו, וזו הייתה אחת הלהקות המשפיעות בסצינה", אומר ידידיה. “הוא היה בתקופה של אשפוזים, ואני זוכר שאביב היה מוציא אותו מאשפוז כדי להופיע ואז מחזיר אותו לאשפוז. המוזיקה הייתה תרופה לתהום עבורו".
מה אפיין אותו כמוזיקאי בעיניך?
“הוא היה ישיר. בלי פילטרים ובלי לנסות לרצות את כולם. הוא היה דוגרי במוזיקה כמו בחיים. אני חושב שזה מגדיר את כל המוזיקאים הגדולים שיצרו בזמנו בחו"ל או בארץ, מוזיקאים שהיו ישירים מאוד".
איך הוא קיבל את הפרסום שלו?
“גבריאל היה בנאדם מאוד־מאוד צנוע, מציץ מדי פעם על מה כותבים עליו בגוגל, נוסע מדי פעם לתל אביב לקבל קצת אהבה במוזיקה, אבל חי בצריף במושב. אף אחד לא היה יודע עליו, ולא היו שומעים עליו. פה ושם כתבה בעיתון, אבל לא מעבר לזה".
300 כדורי אקסטזי במכה
בלחסן לא הצליח ליהנות מההצלחה, שכן במהלך סיבוב ההופעות התאשפז שוב. הלהקה עצמה התפרקה בשנת 2006. “הרגשתי לא נוח במהלך העבודה על האלבום", סיפר בראיון לטלוויזיה. “זו הייתה תקופה קשה של אשפוזים, בתי חולים פסיכיאטריים ותקופות שלא רציתי לחיות יותר. ביקשתי את המוות, ביקשתי אותו לידי, ביקשתי את הגאולה שלו. המחלה שלי מאוד מתעתעת. זו מחלה שפורצת בלי סיבה. אני עצוב או שמח בלי סיבה".
“עברתי כמה וכמה מאורעות בחיים שלי, חלקם אשפוזים בבתי חולים", סיפר לטל גורדון בראיון לערוץ 11. “אני סובל ממאניה־דפרסיה מורכבת, שכוללת חוסר שינה טוטאלי, בזבוז כספים, היי טוטאלי שמרגיש כמו לקחת 300 כדורי אקסטזי במכה. אחרי זה מגיעה ההתרסקות, ומגיע האתגר של לרצות לחיות בכלל. היצירה היא דרך לספר את הסיפור שלי".
אחרי אשפוזו יצא למופעי סולו עם שירי אלבומיו ושירי אלג'יר, ובשנת 2006 הוציא את אלבומו השלישי “בשדות" בהפקתם של דויד פרץ ונדב אזולאי, אלבום שנחשב ל"מיינסטרימי" ביותר שלו עד אותה נקודה. “התחלנו להקליט את ‘בשדות', וגבריאל אמר שהוא רוצה להקליט שירה וגיטרה ביחד", מספר המוזיקאי נדב אזולאי, ששימש כעוזר טכנאי הקלטה.
“הייתי בשוק מהסיטואציה. דויד פרץ (המפיק המוזיקלי - ד"פ) אמר לי שצריכים סאונד טוב במכה ראשונה, כי רוב הסיכויים שאחרי שהוא ייתן את הטייק הראשון, הוא לא ינגן אותו שוב, וזה ממש לא נורמטיבי לאומנים. גבריאל נכנס לחדר ההקלטה, והתחיל לנגן. בחצי הראשון היינו פעורי פה, ובחצי השני של השיר הוא נכנס להילוך, התחיל לצרוח ולבכות. כשנגמרה ההקלטה, גבריאל יצא מהחדר מזיע ובוכה וכולנו התחבקנו. זה היה הטייק שנשאר באלבום. סופר־אמוציונלי".
איזה בנאדם הכרת?
“הוא היה בי־פולארי בצורה קיצונית. כשהוא היה ב'אפ', הוא היה מצחיק חבל על הזמן בצורה חדה ושנונה, חברי, מתוק ודוגרי. מקסים. צ'ארמר אמיתי. אבל כשהגיע ה'דאון', זה היה קשה. אני זוכר סשן אחד שפתאום באמצע ההקלטה הוא פשוט נכבה. ישב על הספה לידי, קראתי לו והוא לא הגיב. הוא בעיניים פקוחות מסתכל קדימה ולא רואה אותי. אחרי שעתיים שהוא במצב הזה, הוא קם ואמר שהוא צריך ללכת הביתה. זה היה יום עצוב. אחרי הרבה סשנים של צחוקים, הנאה ויצירה, פתאום אתה נתקל בקיר שהוא חי איתו".
"בסשנים הוא שילם לנו פרוטות, וזה היה בסדר מבחינתנו, כי עשינו הכל בשביל המוזיקה, זה לא היה כלכלי מדי. באותו מפגש הוא ביקש ממני בחזרה את הכסף שהוא נתן לי כי אין לו כסף למונית לתלמי אליהו. הוא לא עשה הרבה כסף מההופעות. היו פעמים שהוא הופיע בפני 20 אנשים. אני זוכר הופעה של אלג'יר שגבריאל שר את ‘בתוך הצינורות', ובסולו גיטרה שלו אנשים מחאו כפיים והוא התחיל לצרוח עליהם שזה לא שיר אלא זה החיים שלו. הוא היה טוטאלי".
בשנת 2008 הקים בלחסן להקה חדשה, בלחסניה, והחל לעבוד על אלבומו הרביעי “עתיד", שראה אור ב־2010 ועשייתו תועדה בסרט הדוקומנטרי “גם כשעיניי פקוחות" בבימויו של אופיר טריינין. הסרט, שיצא באותה שנה, תיעד שלוש שנים מחייו של בלחסן, וזכה במקום הראשון בפסטיבל “דוקאביב" ל"סרט התיעודי הטוב ביותר". “עבדתי בהוסטל לפגועי נפש בתל אביב, ואת המוזיקה של גבריאל הכרתי וחשבתי להרים אליו טלפון ולהציע לו להיפגש", מספר טריינין.
“נסעתי למושב שלו ונפגשנו בצריף שלו, הוא הושיט לי יד ואמר: ‘גבריאל בלחסן - בנאדם'. ישבנו על קפה שחור וסיגריות, הוא ניגן בגיטרה, הכי פשוט והכי חמוד ומאותו הרגע היינו חברים. כשהוא היה מגיע לתל אביב, גם אחרי שהסרט יצא, הוא היה ישן אצלי. נקשרנו. אני זוכר שפעם אחת הוא הגיע לישון אצלי ובלילה היו לו המון הפסקות נשימה. זו הייתה אולי איזו נורת אזהרה. אמרתי לו ללכת לטפל בזה, וזמן קצר אחרי זה הוא נפטר. זו אולי הייתה הזנחה, הרס עצמי או חוסר טיפול, לא משנה. אבל הרגשתי שהוא במקום פחות טוב באותה נקודה".
תאר את תהליך העבודה על הסרט.
“בהתחלה הגעתי לצלם אצלו במושב, כדי לייצר אינטימיות וקרבה. הוא סיפר לי שכשהוא מתאשפז, הוא מתעד את עצמו בהקלטות אודיו, והשמיע דברים מתוך האשפוז. היה לזה המון כוח. לא הכרתי משהו כזה לפני כן. הצעתי לו לתעד את עצמו בצורה ויזואלית ולא רק קולית, אז הבאתי לו מצלמה הכי פשוטה ואמרתי לו שיצלם ויתעד ברגעים שאני לא נמצא לידו".
איך הוא קיבל את התוצאה המצולמת?
“להראות לו את הראף־קאט (אחד משלבי העריכה - ד"פ) היה מאוד קשה, לראות איך הוא יגיב ואיך הוא ירגיש. אמרתי לו שאם הוא מרגיש לא בנוח, שיגיד ואשמיט חומרים שיכולים לפגוע בו. הוא לא הפסיק לבכות לאורך כל הצפייה. ב'דוקאביב' הוא אמר לי שלראות את עצמו מרוח על מסך גדול זו חוויה לא פשוטה, אבל מצד שני זה היה כל כך מרגש. כשהוא עלה לבמה, כל הקהל עמד על הרגליים ומחא לו כפיים בלי הפסקה. הסרט בסופו של דבר עשה לו טוב, גם מבחינת הדמות שיוצאת משם, וגם מבחינת העובדה שהוא הצליח לגעת ולהגיע לעוד קהלים שלא הכירו אותו כיוצר".
אף אחת אחרת
מי שצפתה בסרט והתרגשה הייתה אשת התקשורת צופית גרנט, שהחליטה להתקשר אליו. “גבריאל אמר לי שהוא מאושפז ליד הבית שלי ברמת גן, ושאל אם אני רוצה לפגוש אותו, ונפגשנו וזהו - השאר היסטוריה", היא אומרת. “בחמש דקות נקשרנו. אמרתי לעצמי שהמרפאה שהוא מטופל בה כל כך קרובה לבית שלי, וחבל שהוא ייסע כל כך רחוק לתלמי אליהו, אז הצעתי לו שכשהוא צריך - הוא יוכל לישון אצלנו. הוא עבר לגור אצלנו כשנתיים והפך להיות חלק מהמשפחה. הילדים שלי אהבו אותו ונקשרו אליו".
"ראיתי אותו בימים כל כך נוראים ותקופות קשות, והוא נורא סבל מהמחלה שלו. הוא הפסד אדיר כאומן ובעיקר הפסד אדיר כאדם. הוא היה אדם פשוט מדהים, עדין נפש, עדין לעולם הזה, טוב לב, יצירתי עד כאב, מצחיק, קורע מצחוק, חכם בצורה בלתי רגילה. מלאך. המילים שלו נפלאות והמוזיקה שלו אדירה. הוא אומן גדול, ואומן בסדר גודל כזה הוא נצחי. אני חושבת שבשנים האחרונות מכירים בו יותר כי כל כך הרבה שנים התעסקו במחלה שלו ולא באומנות שלו. כשהוא פינה את המחלה, אז עברו להתעסק ביצירה שלו. אף אחד כבר לא מזכיר את המאניה־דפרסיה וההתמודדות הקשה שלו ביומיום עם הכאב הפיזי, המנטלי והבדידות הנוראית".
מה הפך אותו לאומן כזה גדול בעינייך?
“הוא נולד ככה. זו מתת אל. כל הילדים של משפחת בלחסן כאלה מוכשרים, בלי יוצא מן הכלל. אחיו עמנואל הוא צייר, סופר וכותב מחונן, ידידיה הוא מוזיקאי, והאחיות מוכשרות בטיפול. כל ילדי משפחת בלחסן יפים וטובים. זה גנטי. גם מבחינה צורנית כולם נורא יפים ושונים אחד מהשני, וגם אינטליגנטיים ומאוד מורכבים. זה מעניין".
באוגוסט 2012 נערך לבלחסן במועדון ה"אוזן־בר" מופע מחווה, אשר בסיומו הוא הפתיע, עלה לבמה וביצע את שירו “בתוך הצינורות". הייתה זו הופעתו הראשונה אחרי שנים, וגם הופעתו האחרונה.
באותה תקופה החל לעבוד עם אחיו הצעיר ידידיה על אלבום משותף, “מדרגות", אשר ראה אור בראשית 2013. “זה היה האלבום הראשון שלי והשישי שלו וזו הייתה חוויה נהדרת", מספר ידידיה. “שנינו אחים קרובים, אוהבים. הקלטנו כל היום אצלי בחדר בו היה האולפן, וזו הייתה חוויה מטורפת. לעבוד עם אחי, שהיה דמות נערצת עליי, זה היה חלום שמתגשם, ופתאום אני נותן לו טיפים ופתאום הוא נותן לי טיפים. מה שלמדתי ממנו הכי הרבה זה להיות פשוט. מרוב שהיינו קרובים וביחד כל הזמן, למדנו לדבר בטלפתיה".
עד כמה היו לו הרבה חברים?
“היו לו הרבה מכרים, לא הרבה חברים. על עשר אצבעות אפשר לספור את החברים שהיו לו".
העובדה ששניכם סובלים מהפרעה דו־קוטבית סייעה לכם להתחבר יותר?
“ברור. הייתה הבנה גדולה למחלה ביני לבינו. כשהוא היה רואה אותי במצב מסוים או אני רואה אותו, היינו מייעצים זה לזה איך להתמודד עם זה מבחינת מינונים, מבחינת מה לא לעשות ומה כן לעשות. זה גם מה שחיזק את הקשר: מעבר לחברים ולאחים - אנחנו חולקים גם את אותה מחלה שהיא דומה בינינו".
ומה לגבי אהבה?
“הייתה לו אהבה אחת גדולה שנגמרה בשבר גדול. אני זוכר את הימים שהוא היה יושב אצלי בחדר, מתקשר אליה ובוכה לה בטלפון. הוא לא רצה אף אחת אחרת, הוא רק רצה שהיא תחזור אליו. בתור אח שלו גוננתי עליו. זו אהבה שהוא לא התגבר עליה. באלבום ‘חייך עכשיו', שעשינו יחד ויצא אחרי מותו, יש את השיר ‘זהובת השיער' שנכתב עליה".
ידידיה מספר כי בשנה האחרונה מצבו של אחיו החמיר, אך לסוף הטרגי - איש לא ציפה: “הוא לא היה מאופס בתקופה האחרונה והיה מאוד מבולבל. ערב לפני שהוא נפטר, כשראיתי אותו ממש לא מאופס, אמרתי לו שילך לישון ושנדבר בבוקר, אבל בבוקר, כשפרצתי את דלת החדר שלו, הוא כבר לא היה. הלב שלו הפסיק לפעום. בשנייה הראשונה קלטתי שהוא מת. אני לא יודע איך להסביר את זה, אולי בגלל שאני מכיר אותו כל כך, אבל ראיתי שאין רוח בגוף הזה. מיד הזמנתי אמבולנס, עשו לו החייאה - אבל זה לא עזר".
באותו ערב של 20 באוגוסט 2013 הוא נטמן בבית העלמין האזורי, בנוכחות משפחתו, חבריו למוזיקה ולחיים ומעריציו. סיבת המוות שקבע הפרמדיק היא דום לב. לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות עקב התנגדות משפחתו מטעמי דת.
בעשור שחלף יצא לאור האלבום שהספיק לעבוד עליו עם ידידיה “חייך עכשיו", שזכה לחיבוק חם מהתקשורת, הופק ספר המאגד שירים, איורים וציורים פרי עטו ונערכו לזכרו מופעי מחווה. מעבר לכל מה שנוצר סביבו אחרי לכתו, מה שחשוב לזכור הוא שלאורך כל הדרך הוא נשאר דבר אחד - בנאדם.