מאז ה-7 באוקטובר מלווה אותנו השאלה כיצד ייראה עולם התרבות ביום שאחרי האסון הגדול. האם הקהל יחפש את המילה שכבר הפכה מאוסה מרוב שימוש - אסקפיזם, או שדווקא ירצה לצרוך אמנות שמהדהדת את מה שעברנו ואת העצב הגדול.
תשובה מוחלטת לשאלה הזו עדיין אין, אבל אתמול (שלישי) נעם רותם חנך את פסטיבל המגבר במרכז ענב בתל אביב עם מופע חגיגי לציון 30 שנה לאחת הקריירות המעניינות והמיוחדות במוזיקה הישראלית, ולמרות האווירה הלעיתים מבודחת והאורחים הרבים שבאו לעשות כבוד - ה-7 באוקטובר היה שם, כל הזמן.
הוא היה שם בדברים קטנים וסמליים - בכיסא הריק שהוצב במרכז השורה הראשונה כקריאה לשחרור החטופים, בסרטים הצהובים שהוצמדו למיקרופונים ולפסנתר, בז'קט שהגיטריסט מאור ויזל לבש ועליו הכיתוב "מחזירים אותם הביתה עכשיו". אבל הוא היה שם גם בתוכן, בשירים שבוצעו וגם באלו שרותם בחר לא לבצע.
כך למשל נעדר מהסט-ליסט "איתו לנצח", הלהיט הגדול של קרח תשע. ניתן לשער שאם רותם היה מקיים את ההופעה החגיגית לפני חצי שנה, השיר הזה היה מבוצע, אבל באווירה המיוחדת והמרגשת אתמול הוא היה עלול להיות מנותק מהקונטקסט, וכנראה טוב שלא בוצע.
לעומת זאת, כמה מהשירים הגדולים של רותם, שמלכתחילה עוסקים בנושאים כמו פוסט טראומה והתמודדויות אנושיות, היו התרופה המדויקת ביותר שאפשר לקבל. "ברזל ואבנים", "עולה ויורד", "קראת לי קין", "מדברים על הילד" ועוד רבים וטובים - כולם נשמעו עוד יותר רלוונטיים, חזקים ונוגעים ללב מתמיד.
והיו גם אורחים. ראשונה עלתה רונה קינן, שביצעה את "קול פנימי" שלו ואת "עיניים זרות" שלה - והשניים העלו זכרונות מהמיזם הנשכח של "קשת" מראשית שנות ה-2000, "פסטיבל השירים של ישראל", בו שניהם השתתפו.
אחריה עלה שלומי שבן. שבן המוכשר הפך בשנים האחרונות לאורח המבוקש ביותר בהופעות בארץ, ונדמה שכמעט אין הופעה שבה הוא לא מתארח, מה שבאופן טבעי גורר גם סכנה משחיקה ומיאוס. אבל הקשר שלו עם נעם רותם הוא אותנטי וארוך שנים, ולא מדובר בחיבור לצורך במופע בלבד, מה שהפך את ההשתתפות שלו לטבעית. שבן ביצע את "הומור", שכתב והלחין עבור אלבום הסולו הראשון של רותם, וגם העלה זכרונות מהתקופה בה רותם סייע לו להקליט את אלבומו הראשון (אם לא ראיתם את שבן מדגים איך רותם ניסה להוכיח למפיק כלשהו איך "כולם אומרים" הוא שיר שאפשר לרקוד לצליליו - הפסדתם). אחרון האורחים היה שי צברי בעל הקול המופלא, שהשתלב יפה ב"לפני תהום" וסחף עם "לווי אותי".
ואז הגיע ההדרן, ובו השיר שעל שמו נקרא המופע כולו, השיר המכונן בקריירה של רותם, ואחד השירים היפים והחשובים ביותר במוזיקה הישראלית כולה - "עזרה בדרך". רותם יכול היה לבצע את השיר בגרסתו המקורית והקצבית ולהרים את הקהל, אבל הוא בחר לעשות משהו אחר. לפני כמה שנים יצא בארץ סרט קטן ולא מאוד זכור בשם "להציל את נטע", שעבורו הקליט רותם יחד עם המוזיקאי איתמר רוטשילד חידוש ל"עזרה בדרך" בגרסה אקוסטית שקטה. אתמול רוטשילד עלה יחד עם הגיטריסט יואב שושני והם שחזרו את הגרסה הפחות מוכרת ההיא. גם עבור מי שמעדיף את המקור, זו הייתה הבחירה הנכונה. השיר שמראש היה טעון בכל כך הרבה משמעויות הפך מאז אותה שבת ארורה לשיר שמלווה את חיינו בתקופה הקשה והאיומה בתולדותינו, והוא קיבל את המקום והטיפול הראוי.
לאחר מכן עלו שוב לבמה קינן, שבן וצברי, וביצעו ביחד את "אנא אנא אנא", שהוא בעצם "Lover Lover Lover" של לאונרד כהן בתרגום של שבן, שצברי הקליט לפני כמה שנים. וכשנזכרים שכהן ביצע את השיר המקורי לראשונה בהופעות מול חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מקבלים עוד הדהוד של הקשר ההדוק בין ה-6 באוקטובר 73 ל-7 באוקטובר 23.
את המופע חתם "חום אנושי", וכך הגיע לסיומו הערב המרגש שהיה הכל חוץ מאסקפיזם, אבל היה הזדמנות לחגוג את הקריירה של רותם (עם המלווים המוכשרים: מאור ויזל - גיטרה, נטע רם - בס, גור שפיגל - תופים), שלרוב לא נמצא במרכז הבמה התקשורתית, אבל הוא תמיד נוגע ללב ותמיד מעניין.