מי צריך היום ביקורות על רוק? אמר לי פעם אדם. רוקנרול הוא כמו ילד מפגר באחורי האוטובוס, ויש לנו יותר מדי מתים כאן בשביל להתבכיין על חייו ומותו של הרוק הישראלי. יש בזה משהו חשבתי עד שביקרתי, סקפטית מעט, בהופעת האיחוד המטורפת והמחשמלת של כרמלה גרוס ואגנר שהוכיחה לי וגם לאותו אדם, שגם אם יש להקות מזדקנות לכרמלה גרוס ואגנר אין תפוגה.
על כך יעידו כמובן אותם "המוני הילדים המפגרים מאחורי האוטובוס" שעשו סולד אאוט לכל שש הופעות האיחוד של הלהקה והגיעו בהמוניהם, ביניהם גם עוללים בני 20, משוחררים טריים מעזה, שיודעים להעריך שירה אינטלקטואלית ומעקצצת. הסולן, ערן צור שגם אמון על הבס, תופעה נדירה בפני עצמה, היה בשיאו. כשהוא פתח עם השיר "כרמלה גרוס ואגנר", זה היה נשמע כאילו לא עברו 30 שנה וכן, זו קלישאה.
בין כמה אנקדוטות על ימי נעוריו במועדון הסיטי הול של חיפה צור לא חסך מהקהל כמעט את כל שירי האלבום "פרח שחור", ביניהם "רטוב וחם" (ואז פתאום קיבלתי אורגזמה סקסואלית) שמחבר בין אהבת גבר לכדורגל ונאסר בזמנו להשמיעו, שיר השואה המצמרר "יחפשו לא ימצאו", "עלבון גדול" הכועס על אהבה אירוטית לאישה מבוגרת ו"החפץ" סיפור אמיתי על גבר שאוהב ללבוש בגדי נשים (צור עצמו כנראה).
מוזר ככל שיהיה, למרות התכנים הסופר מיניים ומשוחררים, צור לא זכה בניינטיז לאיזו אהדה מיוחדת מהציבור ההומוסקסואלי ואפילו לא לחרם תקשורתי פופוליסטי/שמרני בסגנון אוי ווי זמיר כמו שזכה לו אביב גפן למשל, שגם היה בקהל, עם אילנה. בכלל, רוב הקהל שגדש את הבארבי היו ברובם גברים נשואים יותר ופחות בגיל העמידה שצועקים בקול "וגברי עירום על השולחן" לצד נשותיהם ההמומות.
הסאונד המתכתי-אלקטרוני של כרמלה גרוס ואגנר שהושפע מלהקות ניו וויב בריטיות כמ "הקיור" וג'וי דיוויז'ן" השתמר היטב ונשמע מצוין. איכשהו, נראה שצור וכרמלה גרוס ואגנר, שנחשבו גם ביחס לשאר להקות תור הזהב של הרוק האלטרנטיבי הישראלי למעין עוף מוזר, הבשילו סוף סוף לפרפר התעתוע שהיו אמורים להיות. על בימת הבארבי צור נראה כמו הדייויד בואי המקומי שלנו, שילוב של משורר אינטלקטואל אפל ומטושטש מינית, קול ייחודי, גאונות מוסיקלית לא מכאן, בלורית מכובדת שרק התארכה עם השנים ויכולת לבטא מחשבות כמוסות שוברות מוסכמות.
ב"פרפרי תעתוע" הבסים של צור חדרו דרך הרצפה והקהל כולו צרח "אני אוהב אותך". הוא המשיך עם "המכסה הירוק", "בגן שלך", גרסת הכיסוי ל"אלינור" של זהר ארגוב וכמובן "תמונה אימפרסיוניסטית" שביצע יחד עם שותפתו הותיקה מימי טאטו, אלונה דניאל, שהגיעה לשיר איתו גם את "נשים כותבות שירה", שיר שצור הקליט במקור עם קורין אלאל. משם המשיך צור עם "קרבות תרנגולים"(היא קורצת לי בעין") בלדת רוק מטרידה שלא היתה עוברת את מהפכת מי טו ("בוא נזיין אותה").
בלט בהיעדרו השיר: "בערב ב כסלו" (יום אסוני הוא יום ששוני) הלהיט הגדול ביותר של צור שהיה מתבקש שישיר, לאור המצב וכל זה. במקום, בחר צור לשיר את "פתאום נהיה קיץ" העליז אך בדיוק כשחשבנו שצור לא מתעניין בפוליטיקה או במלחמות וכל עניינו בשמיים כחולים של דרום צרפת, הוא סיים עם השיר " פרח שחור" שהקדיש לחטופים וזרק אותנו למציאות שבורה לרסיסים אבל עדיין עם תקווה שהשמש יכולה לאחות.
יאמרו המצקצקים שהופעת איחוד היא "רק" סוג של מחווה נוסטלגית /משאבת כסף למה שהיה פעם, אז יאמרו. יש בהחלט הופעות איחוד כאלה בהן מרגישים את הפער בין מה שהיה ובין מה שעכשיו. כרמלה גרוס, להבדיל מלהקות אחרות מאותו מחזור, לא רק השפיעו על על דור שלם של מוזיקאים אחריו (אביב גפן ואילנה היו כבר אמרנו?), אלא הוכיחו אמש שהם מהסוג העל זמני והבלתי מתכלה. זה שכנראה הקדים את זמנו והבשיל למשהו אפילו טוב יותר. לפחות ברמת ההופעה.