הזמר והיוצר דן תורן יובא הבוקר (שישי) למנוחות, יומיים לאחר פטירתו בגיל 63 בלבד כתוצאה ממחלה קשה. חברו הקרוב ושותפו האמנותי של תורן, הפזמונאי מאיר גולדברג, נפרד ממנו בשיחה עם "מעריב".
דן תורן לא הזדקק ללהיטי רדיו כדי להיות יוצר חשוב ומשפיע | טור פרידה
"דן ואני נפגשנו לראשונה לקראת סוף השמונים במפגש נדיר של כותבי שירים. היינו שני הצעירים בקבוצה שכללה את אהוד מנור, דן אלמגור ועוד. בסוף הפגישה דן חייך אלי, הציג את עצמו – בלי שהיה צריך, כמובן – והחיבור התחיל. במלחמת המפרץ, תחילת התשעים, כתבנו יחד אלבום ילדים, "זנב לא שוכח" כשאנחנו שמים מסכות גז כל פעם שנשמעה ההתראה. לבקשתו של דן, ניהלתי אמנותית את האלבום "יורד נמוך" שיצא באמצע שנות התשעים, עם השירים "שוב השקר הזה" ו"אימפריות נופלות לאט". ב-2004 התחלנו ללמד ביחד ומאז, במשך 20 שנה, הפעלנו את "סלון הפזמון" בית הספר לכתיבת שירים.
"למרות ובגלל שהיינו הפכים – הוא איש בוקר מעשי ואני ציפור לילה חולמנית – הפכנו בעשורים האחרונים לשני חצאים מאותו שלם. יותר זוג נשוי מאשר רק "חברים". דן היה – וקשה לכתוב עליו בעבר – חבר מסור, דאגן, אכפתי ואמוציונלי. דן היה מוזיקאי נאמן לעצמו. המוזיקה שעשה היתה קרובה לזאת שאהב לשמוע. בלי לכוון לטעם הקהל, בלי להתחנף, בלי לנסות להיות מי שאתה לא.מה שהיה נדיר בדן זה שילוב התכונות הלא כל כך אופייניות לזמננו: מסירות - הוא נתן תמיד את כולו; העזה – הבחירה בדרכים הפחות קלות; ויושר, אמנותי ואישי. פיו ולבו היו שווים. כל זה יחד עם אנרגיה תזזיתית ואהבה לכל מה שהתעסק בו.
"המחלה התגלתה אצל דן בתחילת מאי, בהפתעה. רגע לפני שהחלו הכאבים שהביאו אותו לבית החולים עוד צילמנו את עצמנו באגם, בלי רמז לבאות. עברו כמה ימים עד שאובחנה המחלה ומהרגע הזה ניתק הקשר בינינו. כשעוד היה בהכרה ביקש שלא יהיו ביקורים. כשהגעתי לבית החולים הוא כבר היה מורדם ומונשם. זה היה פתאומי. לא היתה הכנה או זמן פרידה. ואיך אני מרגיש? שבור.
"הצוואה התרבותית של דן, ברורה. תכתבו שירים, והרבה. תעשו את זה מהמקום האישי שלכם, בתיאורים חושיים ובשפה פשוטה ובת זמננו. דברו על מה שאתם מאמינים בו, בלי פחד. ועכשיו, קחו גיטרה ונגנו את זה. אחי, תראה כמה אוהבים אותך. למרות הכל, בגלל הכל. דן קישוט, אתה יכול לנוח".