"הופעתי בפני עשרה אנשים, אלף אנשים, והיו אפילו הופעות שבהן אני הייתי הרוב", סיפר אריק לביא לבמאי אסף חמץ בסרטו "הקטר" (2000), שתיעד את סיבוב ההופעות האחרון שלו בתקופה שבה אף חברת תקליטים לא הייתה מוכנה להוציא לו אלבום חדש. לביא הופיע בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, מוועדי עובדים ועד בתי אבות. "תתפלא, אבל יש לי עדיין קהל שרוצה לשמוע אותי, הוא לא גדול אבל הוא קיים, וכל עוד מישהו מוכן - אני אשיר בשבילו".
אחת מהופעותיו הטלוויזיוניות האחרונות הייתה בגיל 74, בתוכנית של אלי יצפאן. רוח הנעורים וההומור האפילו על הרזון והחיוורון. "אני מודל ישן במצב נהדר", אמר. "הזדקנתי בלי להתבגר. אני אף פעם לא יודע מה יהיה מחר, אני יוצא מפה ולא יודע לאן אני הולך". בסיום התוכנית הוא נעמד על רגליו ושר כשהוא מקפץ כנער את "שיר הקטר" הידוע. על הבמה הוא חי, וברגע שנאלץ לוותר עליה - הלך וקמל.
שושיק שני, אשתו של אריק לביא המנוח, על הירידה מהבמות: “אני בבית - וכך טוב לי”
אריק לביא: מהקולות הגדולים שמובילים עד היום את שירת חיינו
ב־2004, זמן קצר לפני פטירתו, הספיק לביא לערוך את אלבומו "בדרכי שלי - הקלטות נדירות", שהורכב ברובו מגרסאות עבריות שהקליט בשנות ה־70 לשירים צרפתיים, וכלל גרסה עברית שכתב לשיר "My Way" של פרנק סינטרה, גיבור נעוריו וההשראה הגדולה ביותר שלו. "הנה, הסוף קרוב, הזמן חולף לו, עם הרוח, רעיי, לכם אומר, בלי בושה - הכל פתוח, חיי היו יפים, מדבריות רבות עברתי, אבל, בדרכי שלי - תמיד הלכתי", שר לביא בקולו המוכר והעוצמתי.
הרבה לפני שבארץ בכלל ידעו מה זה רוק'נרול, לביא היה כוכב הרוק הראשון בישראל. שיריו, "הסלע האדום" ו"אנקש", חוללו סערה, נאסרו לשידור והדאיגו את ראש הממשלה דוד בן־גוריון. הוא הראשון שגילם דמות של גיבור צבאי צבר בקולנוע, מהישראלים הראשונים שכבשו את ברודוויי בתפקיד ראשי והראשון שהעלה יחד עם אשתו, שושיק שני, מופע בידור זוגי.
הוא היה מולטי־טאלנט שפיתח קריירת תיאטרון, קולנוע ושירה, כולן מצליחות באותה מידה. אבל מאחורי הזמר הכישרוני, האופטימיסט הנצחי בעל האישיות האנרגטית והחיוך שלא מש מפניו - הסתתר סיפור חיים טרגי ובלתי נתפס.
לחפש את אמא
לביא נולד בשם ליאו אלכסנדר אינזלסבכר בארפורט שבגרמניה ב־1927 לאדית, שהייתה אז בת 19. את אביו לא הכיר, שכן הוא נטש את אמו כשהייתה בהריון. כשהיה ילד, התאהבה אמו בקצין לגיון צרפתי בשם פרנק אינזלסבכר, נישאה לו והשלושה היגרו למקנס שבמרוקו. "אני זוכר את מקנס עיר שטוחה, לבנה, יפה, הרבה חום, הרבה חול, הרבה בריכות שחייה", סיפר לביא. "פתאום הם נאלצו לעזוב את מרוקו בגלל שהגויים בלגיון הזרים לא ראו בעין יפה שהוא נשוי ליהודייה, או העלילו עליו שהוא בגד בלגיון, והוא נאלץ לעזוב את מרוקו עם המשפחה תוך 72 שעות. אמא ואני עזבנו למרסיי, והקצין הסתובב בפורטוגל ובספרד כדי לנקות את שמו.
"מכיוון שלאמא שלי לא היה מה לאכול והיא לא יכלה לדאוג לי, היא הכניסה אותי למנזר, ובמשך שבעה חודשים התפללתי לידידנו האמיץ ישו. אלא שאז הייתי פרוע והמרדתי את חבריי עד שנזרקתי מהמנזר. אמי הרגישה שהיא לא יכולה לדאוג לי, שזה לא מתאים לה, ונסעה בעקבות בעלה. המשפחה של אמי, שחששה לגורלי, שלחה לי כרטיס רכבת. לפני שעזבה, תלתה אמי שלט על החזה שלי עם שמי וכתובתי. היה כתוב עליו שאני נוסע ממרסיי לגרמניה ונא לעזור. המשפחה סידרה שבכל תחנה המתינו לי אחיות הצלב האדום שרחצו אותי ודאגו שאהיה בסדר. הצטערתי כי הן היו זקנות ומכוערות, כבר אז היה לי מוח מזוהם".
עד גיל 9 הוא גר אצל משפחת אמו ואז עלה ארצה בגפו. הוא עבר מוסדות וכפרים, עד שב־1945 התגייס למשטרת היישובים העבריים ומשם הגיע לפלמ"ח.
את אמו פגש עוד פעם אחת, בהיותו בן 28. לאחר צילומי הסרט הראשון בכיכובו "גבעה 24 אינה עונה", הרוויח קצת כסף כדי לטוס לחו"ל. "אח של אמי הציע לי לנסוע למרסיי לפגוש את אמי. כבר ראיתי תמונה שבה אני נפגש עם אמא וכל הניתוק מהשנים שלא היינו ביחד ייעלם ונהיה שוב, אם ובנה", סיפר לביא. "הגעתי יום לפניה, ישנתי במלון, ולמחרת היא באה לשם ממקנס. זיהיתי אותה מיד, שאלתי אותה אם היא 'אדית' והיא שאלה אם אני 'ליאו'. היו לנו שבועיים מאוד משונים. לא היה לי מה לדבר איתה. חשבתי שצריכה לבוא איזו מטמורפוזה, משהו, אבל כלום לא קרה. היא הייתה ונשארה אישה זרה. כנראה שמי שלא מגדל אותך, לא מכיר אותך. אחר כך היא חזרה למרוקו והתאהבה בפליט יהודי מאירופה, ויום אחד היא רכבה על האופנוע שלו בלילה גשום ונהרגה. אותו קצין לגיון שאיתו הגיעה אמי למקנס לא יכול היה לשאת את העובדה שהיא מאוהבת בפליט היהודי וירה לעצמו כדור בראש".
"אבא לא התייחס לחייו בצורה עצובה, הוא היה אדם שמח", מספרת העיתונאית יעל לביא, שיצרה את הסרט התיעודי על אודות חייו "למה לא אמרת לי" (2017). "הוא היה ההורה הכיפי, בונה איתנו ארמונות בחול ויוצא איתנו לטייל שעות במוזיאונים. הוא היה אבא נוכח, ילד בעצמו, אבל לא דיבר על העבר. הוא לא רצה לדבר על אמא שלו, זה היה לו קשה. והוא היה מגונן בצורה קיצונית, כנראה בגלל הילדות הקשה".
"אריק לא ריחם על עצמו. היה לו כוח להתמודד עם הסיפור המורכב של הילדות בהומור", מוסיפה שושיק שני, אהבת חייו. "הוא התחבר עם אמא שלי והתייחס אליה כאילו היא גם אמא שלו. אמא שלי הייתה ממוצא גרמני וכמו הייקים בארץ המשיכה לדבר בגרמנית עם שכניה וחבריה, ואריק הרגיש בבית. זה היה חלק מהחיבור שלנו וגם עזר לנו לעשות קריירה גדולה בגרמניה המערבית מאוחר יותר".
אני קיים!
בפלמ"ח היה לביא שר בקולו החזק ומנגן במפוחית. "הזמרה שלי אז לא הייתה מוזיקלית, היא הייתה זעקה, צעקה שלי לומר 'אני קיים'", סיפר פעם. "מכיוון שלא באתי משום מסגרת משפחתית ולא היה לי על מה להישען, צעק מתוכי החוצה הקול שאומר 'אני ישני, שימו לב גם אליי'".
מי ששם לב אל אותה זעקה היה ידידו מהפלמ"ח השחקן בומבה צור, אז אקורדיוניסט "הכרמל", הלהקה הצבאית של חטיבת כרמלי. צור סידר לו עבודה כחשמלאי בהופעות הלהקה, וההזדמנות הגדולה שלו לכבוש את הבמה הייתה כשאחד משחקני הלהקה חלה, וצור ביקש מלביא להחליפו. לביא חשמל את הקהל וסידר לעצמו תקן כאחד מכוכבי הלהקה.
באותה עת התיידד לביא עם השחקן שלמה בר שביט, כוכב הצ'יזבטרון, שנתן לו את שם הבמה שלו. "יום אחד נסעתי עם אריק בדרך לאיזו הופעה, והוא אמר לי שהוא רוצה להצליח כשחקן וכזמר", סיפר לי בר שביט בראיון בעבר. "אמרתי לו שאם הוא רוצה להיות כוכב, הוא לא יכול להיקרא בשם המשפחה 'אינזלסבכר' כי זה לא שם ישראלי ולא שם של שחקן מפורסם. הצעתי לו לשנות את שם המשפחה ל'לביא'".
עם שחרורו מהצבא פנה ללימודי משחק בבית הספר שליד תיאטרון הקאמרי. שם פגש השחקן־זמר בן ה־25 את מי שתהפוך לאשתו, לאם ילדיו ולעוגן הכי חזק שלו - שושיק שני, אז בת 17. "באתי יום אחד לקאמרי לחפש את אליעזר אנסקי מתיאטרון הנוער", היא מספרת. "היו שם דלתות ברזל כאלה, אז דפקתי ופתאום פתח לי את הדלת בחור בלונדיני מתולתל. הוא אמר: 'מה את רוצה פה, ילדה?'. אמרתי לו 'אני מחפשת את אנסקי', והוא ענה 'אין פה שום אנסקי', וטרק לי את הדלת בפרצוף. זה היה המפגש הראשון שלנו. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר של הקאמרי, הוא היה בשנה ג'. זיהיתי אותו, ומפה התחיל הרומן. התאהבתי בו עד מעל לראש, הוא מאוד עניין אותי. הוא היה יוצא דופן ודומיננטי, מצחיק באופן בלתי רגיל. הוא היה חבר אמיתי, לא השתעממתי רגע אחד לידו, תמיד היה לנו על מה לדבר".
הם נישאו ב־1957 ונשארו יחד עד יומו האחרון של לביא. לאורך השנים ידעו יחסיהם עליות ומורדות, פרידות וגם בגידות. "ההורים שלנו דיברו על זה באופן פתוח", אומרת יעל. "זה היה בית דרמטי ומלא שמחת חיים, ומעל הכל הייתה בין ההורים אהבה ענקית. בימיו האחרונים אבא אמר לאמא שעבורו היא אמא שלו, ובאמת, היא הייתה הכל בשבילו. אלו היו יחסים שאי אפשר להסביר במילים, משהו חזק שהציל את החיים שלו וגם שלה".
הבת הבכורה נועה (54) היא סוציולוגית, חוקרת טלוויזיה ששרה עם אביה את הדואט "כל החלומות". יעל (52), עיתונאית, במאית ואשת תקשורת המתגוררת בארצות הברית. "אבא אהב את המשפחה", אומרת יעל. "היא הייתה הדבר הכי חשוב עבורו. היינו מדברים חמש פעמים ביום, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הרבה מעבר לאבא ובת".
המסע אל ההצלחה
בחזרה אל אריק לביא הצעיר, שניסה להגשים את החלום להיות זמר בהופעות בבתי קפה ובמועדונים ובתפקידים קטנים בקאמרי. ב־1953 השתתף בהצגה "תעלולי נאסר א־דין" שבה ביצע את להיטו הראשון "שיר המשפט" (ידוע בשם "בבוכרה היפה"). בתיאטרון הכיר לביא את חבריו השחקנים־זמרים שמעון ישראלי וצבי בורודו. השלושה החליטו ב־1956 להקים את השלישייה הראשונה בארץ, שלושת המיתרים (או טריו ערבה). ישראלי היה בעל קול הבס, בורודו בעל קול הבריטון, ולביא היה הטנור. "היינו אז הניצבים הנצחיים של הקאמרי", העיד לביא. "ישבנו בחדר האיפור והשתעממנו. אז צביקה הביא גיטרה ושלושתנו שרנו. צביקה ידע רק שירים רוסיים, שמעון שר רק שירי נשמה כושיים, ואני 'צרחתי' שירים ישראליים. כך נולדה שלישיית 'שלושת המיתרים'".
"בקיץ 56' הגענו עם הצגת 'הוא הלך בשדות' של הקאמרי לפריז", סיפר בורודו בעבר בראיון ל"מעריב". "למזלנו תוך כדי החזרות שם שמעה אותנו אמרגנית אמריקאית, שפעלה בפריז, והתרשמה מהשירה שלנו. לאחר שובנו לארץ היא הזמינה אותנו להופיע באולם 'אולימפיה' בפריז וגם נתנה לנו שם חדש - 'טריו ערבה', שיצלצל יותר טוב לצרפתים".
השלישייה הופיעה בחו"ל לצד שמות כמו שארל אזנאבור, ז'אק ברל ואיב מונטאן ואף זכתה בתחרות יוקרתית של להקות פולקלור. אבל ב־1957, בשיא הצלחתה בפריז, החליטו השלושה להפריד כוחות וללכת איש־איש לדרכו, לא לפני שהוציאו תקליט בודד שהפך לקלאסיקה ישראלית ובו הלהיט "שיר הבוקרים" (ערבה, ערבה אין קץ). "כל אחד מהם רצה להתפתח באופן עצמאי", מסבירה שני את הפירוק. "הם נשארו חברים טובים לאורך השנים".
הצעד הראשון שעשה לביא בדרך לקריירת הסולו היה להקליט שיר שכתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי עבור סרט תדמית ישראלי קצר, אשר עסק בהתפתחות הרכבות הישראליות בתקופה שבה הוחלפו קטרי הקיטור הישנים מתקופת המנדט. השיר "הקטר" (ומספרו 70414) אשר יצא ב־1958 הפך את לביא לכוכב ענק. "זה היה טקסט מורכב ופילוסופי עם משמעויות רבות על החיים ועל חילופי הדורות, עמוק יותר משיר פרסומת", קובעת יעל.
השיר הופיע בתקליטון הראשון של לביא מ־1959, שבו נכלל שלאגר נוסף, "הסלע האדום", שכתב חפר בהשראת המסעות של צעירים ישראלים אל "הסלע האדום" בפטרה, ירדן. לא רבים הצליחו להגיע לשם, וחלק ממי שהגיע נתפס ולא חזר לארץ. לאחר שהשיר הפך ללהיט, הוא נאסר לשידור משום שעודד צעירים לצאת למסע המסוכן. חפר עצמו סיפר שתמך בכך, לאחר שפגש קצין צעיר ששיתף אותו בתכנון המסע לאתר הירדני.
לא היה זה השיר היחיד של לביא שנאסר לשידור. ב־1958 ביקש לביא מסשה ארגוב להלחין את הטקסט שתרגם אלתרמן לשירו של ברכט, "בלדה על חנה קאש". אלתרמן תיאר את גיבורת השיר כזונה ואת בחיר לבה כפושע המוצא להורג. לביא הופיע עם השיר במועדון התיאטרון והקליט אותו. משום שהוא כלל את המילה "זונה", נאסר השיר לשידור ברדיו. המדינה סערה. בעוד היו מי שהזדעזעו מהצנזורה, אלתרמן דווקא תמך בהחלטה.
אחרי שיצא מטריו ערבה, קיבל לביא הצעה להצטרף לשלישייה אחרת. "ליוויתי את אריק לביא במועדון התיאטרון", סיפר לי ישראל גוריון בעבר, "כשאריק הציע שנקים צמד, אמרתי לו שאני כבר בצמד, והצעתי לו להצטרף אליי ולבני (אמדורסקי - ד"פ). הוא מאס בשלישיות, כי בדיוק יצא מאחת. בכל זאת הוא ביקש לשמוע אותנו ואז אמר 'חבר'ה, אתם מכרה זהב', וסידר לנו להופיע במועדון התיאטרון. כבר בהופעה הראשונה התקבלנו יפה מאוד".
"'הודות' לדודאים אריק זכה להקליט את אחד מלהיטיו הגדולים ביותר, 'שיר ההד'", מספרת שני. "אריק רצה טקסט על מישהו שמטייל בארץ, והדודאים אמרו שיש מישהו בשם יעקב שבתאי, והציעו לו שייסע אליו. אריק נסע, ביקש מיעקב שיר על אדם שמטייל בנופים של הארץ ומכל מקום עונה לו הד, ויעקב פיתח את הרעיון לשיר".
צה"ל, איפה אתה?
ב־1959 יצאו שני ולביא ללימודים בניו יורק. היא למדה משחק והוא קולנוע וספרות. "מי שהזמין את אריק לארצות הברית היה הזמר היהודי לאו פולד, שהקים וניהל את מועדון הלילה 'סברה'", מספרת שני. "אריק היה מהאומנים הראשונים שהופיעו שם. לאחת ההופעות שם הוזמנו המפיקים של המחזמר 'אירמה לה דוס' שהציג בברודוויי, והם הציעו לאריק תפקיד ראשי. היה לו תפקיד יותר בולט משל אליוט גולד".
אחרי קרוב לשנתיים עזב לביא את ההפקה ועבר לשחק בהצגה אחרת, אבל גם המשכורת הגבוהה לא הצליחה לשכנע אותו להישאר בניכר. "בשלב מסוים די השתעממתי מלשחק ערב־ערב אותה הצגה", סיפר. "פתאום שמעתי שחברי שמעון ישראלי יצא בהצגת יחיד ופוצץ אולמות. אמרתי לעצמי: 'מה, הוא עושה את זה בארץ ואני תקוע בברודוויי? יאללה חוזרים הביתה'. שוחחתי עם המפיק, שהיה יהודי, ואמרתי לו שאני מתגעגע הביתה. מצאתי מחליף והוא שחרר אותי מהחוזה.
"שני לילות לפני שחזרנו הביתה, ראינו הופעה בתיאטרון אלתורים של זוג, מייק ניקולס ואיילין מיי (לימים במאים עטורי פרסים - ד"פ). הם גילמו זוג שעובר מתקופת הצעירות לתקופת הזקנה. קנינו את התקליט שלהם, וכשחזרנו לארץ התחלנו לכתוב את הקטעים. התדפקנו על דלתו של אפרים קישון, אלתרנו לו משהו ואחרי שנה נולדה תוכנית הבידור 'הוא והיא' שרצה מעל 900 פעם".
במקביל למופע ולתקליט, שגם הוא זכה להצלחה מסחררת, לביא שב להתניע את קריירת הזמרה שלו. ב־1963 הוציא את אריך הנגן הסולו השני "אריה לביא שר", שבו הקליט שני דואטים עם זוגתו ושיר סאטירי, "הדודה מחדרה", על בחור שרוצה שהדודה שלו תמות כדי שהוא יירש את הכסף.
בתיאטרון כיכב לביא במספר שלאגרים כמו "גבירתי הנאווה", "המלך ואני" ו"עוץ לי גוץ לי", שבו כיכב לצד שני וביצע את הלהיט "בוקר טוב", שזכה לגרסת כיסוי של עומר אדם לפרסומת. מי ששיחק עם לביא במחזה בשנות ה־60 היה השחקן שלמה וישינסקי, שכעבור 20 שנה ביים אותו באותה הצגה. "אריק היה 'משוגע' לגמרי, אבל גם ממושמע מאוד ועשה מה שאמרתי לו כבמאי", סיפר וישינסקי. "הוא היה פס הקול שלנו, והיה כבוד ענק לחלוק עמו במה. אני זוכר נסיעה איתו להופעה בפני חיילים בזמן מלחמת ששת הימים. לא מצאנו את היחידה הצבאית שבפניה היינו צריכים להופיע, אז אריק רץ על גבעת חול והתחיל לצעוק 'צה"ל, צה"ל, יוו, צה"ל'. זו הייתה חוויה אדירה".
לביא לא הסתפק בתיאטרון. כמי שלמד קולנוע, הוא נמשך למסך הגדול. משנות ה־50 כיכב ב־13 סרטי קולנוע, בהם "גבעה 24 אינה עונה", "חור בלבנה", "עליזה מזרחי", "מבצע יונתן" ו"המובטל בטיטו".
בשנת 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, הקליט לביא את "נאצר מחכה לרבין". "חודש לפני פרוץ המלחמה ישבנו בקפה 'כסית' והתחלנו להעלות השערות מה יהיה עם המצרים, ההרגשה של מלחמה הייתה באוויר", מספרת שני. "חיים חפר אסף את כל הדיבורים והשמות שרצו כמו נאצר, רבין, תקופת ההמתנה וסידר אותם. אריק התחיל לשיר לצלילי מנגינה אמריקאית, והשיר הפך להמנון המלחמה".
אחרי המלחמה הקליט תקליט שירי מלחמה, שביטאו את הניצחון הגדול של צה"ל, בהם השיר "שוב לא נלך". אך בשלב מסוים הוא הפסיק לבצע אותו בהופעות. "אחרי מלחמת יום הכיפורים אבא התפכח והבין שצריך לממש את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים", מספרת יעל. "מכיוון שהשיר עסק בכיבוש, ואבא הבין את המחירים של הכיבוש, הוא סירב לבצע את השיר בהופעות, על אף שהיה להיט גדול. הוא פשוט לא הזדהה יותר עם המילים ועם החובה של ארץ ישראל השלמה. בערוב ימיו, בגלל שהקהל ביקש מאוד, הוא הסכים לשיר את השיר".
חייל הולך, חייל חוזר
ב־6 באוקטובר 1973, עם הישמע האזעקה הראשונה, עלה לביא על מדים. "אני הולך", אמר לאשתו ולבנותיו. לאן הלך? לסיני, לשטח, להיות עם הלוחמים, בדיוק כפי שעשה ב־67' עם אורי זוהר, וישינסקי ושייקה אופיר; ב־56' עם טריו ערבה; וב־48' עם להקת הכרמל.
"צוותו אותנו לחוליית בידור והגענו ישר לסיני", מספר נעם סמל, אז אמרגנו של לביא ומפקד חוליית הבידור. "ראינו וחווינו את המראות הכי קשים, ואריק נתן את כולו למען החיילים. בשלב מסוים התחברנו לאריק שרון, שחצה את תעלת סואץ והיינו צמודים אליו. אריק אהב את שרון, את המפקדים, את החיילים, הוא אהב את השררה הצבאית. הופענו תחת אש פגזים, ירי בלתי פוסק וסכנת חיים ממשית, אבל לאריק היו ביצים, זה לא הזיז לו, הוא לא פחד מכלום, הוא הגיע כדי להיות עם החיילים, זה מה שהיה חשוב לו".
הם הגיעו לקווים הקדמיים, ובחלקים שלא זכרו את המילים חיפו בשירת "לה לה לה" לצחוקי החיילים. "האנרגיה והאומץ של אריק הדביקו את כולם", משחזר גדי יגיל, שהופיע עמו. "הגענו להופיע במקומות המסוכנים ביותר, לא היססנו להגיע לכל חור, העיקר להעלות חיוך על פני החיילים".
"במשך עשרה ימים מרגע שפרצה המלחמה לא שמעתי מאריק מילה, דאגתי מאוד", נזכרת שני. "בשלב מסוים התקשרתי לחברתי הטובה לילי שרון, שדאגה למצוא לי את אריק שלי, שהתברר שהיה עם אריק שלה, ונרגעתי".
באותן הופעות מאולתרות, החליט לביא לבצע בספונטניות שיר ישן שכתב המשורר הרוסי קונסטנטין סימונוב ותרגם לעברית אברהם שלונסקי 30 שנה קודם לכן, "את חכי לי ואחזור". השיר נגע ללב החיילים בתעלה, כשלביא שר אותו ברגש, ונשא עמם בשטח תפילה לשובם הביתה. לבקשת הלוחמים השיר הוקלט והפך לחלק מהרפרטואר הקבוע של לביא. "השיר הזה היה המנון המלחמה בעיניי", אומרת בתו יעל. "אבא שר אותו בצורה הכי עוצמתית שהוא יכול, וניכר כי כשהוא שר לחיילים - הוא הרגיש הכי בבית".
אחרי המלחמה, עם התפכחותו בעקבות המחיר הכבד שהיא גבתה, הקליט לביא גרסה עברית של דידי מנוסי לשירו הצרפתי של ז'ילבר בקו "Chante", או בעברית "שיר הוא לא רק מילים", שביטא את תחושותיו בעקבות השבר הלאומי: "חייל הולך, חייל חוזר, אבל תמיד אחד חסר, והחשבון שאין לו סוף, חייב לחלוף - שירו, שירו, שירו".
בכלל, היה קשר חזק בין לביא לצה"ל. עד יומו האחרון דאג להופיע בפני חיילים בהתנדבות, לבקרם ולהצדיע להם, הן דרך שיריו והן דרך מילותיו. גיבורי שיריו היו מצ'ואיסטיים וקשוחים מחד, ורגישים ורומנטיים מאידך. הוא היה הראשון שהראה צדדים שונים באישיותו של הצבר הלוחם. גם בסרטים שבהם שיחק גילם דמות זו. למשל ב"גבעה 24 אינה עונה", סרט המלחמה המשמעותי הראשון במדינה הצעירה. ב"פריצה הגדולה" (1970) גילם דמות של לוחם בצוות קומנדו שהגיע לשחרר שבויים ישראלים מהכלא הסורי; וב"מבצע יונתן" (1977) גילם את דן שומרון, מפקד המבצע.
יש סטופ לחיים
בשנות ה־50 וה־60 אורח חייו היה פרוע. "אני מרגיש מצוין עם התקופות הפרועות שלי", אמר פעם. "לא הייתי מוותר עליהן לרגע, כי הן לא היו למען הפראות, אלא היו חיפושים. שתיתי פה ושם כמו כולם, הרי היינו דור של שתיינים. אם ישבת בזמן מלחמת העצמאות בקפה 'כסית' עם אלתרמן ולאה גולדברג, אז האלכוהול החליף את המים. אבל אני לא מצטער על שום דבר. גיליתי הרבה טפחים בחיים האלה, וניסיתי הכל. רק לסמים לא התרגלתי".
בגיל 42, רגע לפני הופעה, אחזו את לביא כאבים בחזה, והוא הובהל במהירות לבית החולים. האבחנה הייתה התקף לב. לביא ושני היו פרודים אז, והיא שהתה בלונדון, כשהגיע הטלפון שקרא לה לחזור. "ביקשתי שיקראו לה", סיפר לביא לימים. "רציתי שתהיה לידי, כי ברגע שאתה מקבל את המהלומה, פתאום גל גדול שוטף את הכל ומראה לך את הרצפה, ואתה נתקף פחד נורא למות. אז כשיצאתי מזה, התחלתי לעשות ספירת מלאי מחדש, לראות מה יש לי בתיק ומה שווים הדברים. זה היה כמו להציץ ולהיפגע משושיק מחדש".
"זה היה התקף לב מסיבי שהרס לו חצי שריר מהלב והוא חטף כאפה, ואני חושבת שגם אבא וגם אמא שלי כזוג חטפו כאפה", מספרת יעל. "כשהוא פתח את העיניים בבית החולים והוא ראה את בת הזוג האחרת שלו, הדבר הראשון שהוא שאל זה 'איפה שושיק?'. חברים לא סיפרו לה על כך ביום הראשון, אבל הרופא שלח לה מבית החולים מברק שבו כתב: 'אריק מבקש שתבואי לבית החולים', והיא מיד עזבה הכל ובאה מלונדון. אני חושבת שזה גם נתן להם את הכאפה לחזור אחת לשני. הוא היה אדם לא בריא, עוד כילד היו לו בעיות של רשרוש בלב, ואחרי התקף הלב הראשון היו לו עוד ארבעה התקפי לב. הוא התחיל ללכת בעקבות זה לטיפול פסיכולוגי והבין שיש 'סטופ' לחיים".
קצת אחרי ההתקף נולדה בתם הבכורה ולביא הפך לאיש משפחה. "אחרי התקף הלב הראשון אריק חזר לעבוד כרגיל והאנרגיה שלו לא נפגעה", אומרת שני. "אני שמחה שלא התגרשנו ושהצלחנו לשמור על המסגרת. נישואים ואהבה הם לא תורה מסיני. אבל כשאריק חלה ונועה נולדה, הבנו שמה שלא שובר אותך, מחזק אותך".
בשנת 1971 הזמין הכוריאוגרף והבמאי יהונתן כרמון את לביא לארצות הברית להופיע במחזמר הישראלי המצליח "לחיות עוד קיץ", שהוצג בברודוויי. כעבור שנה, במהלך שהותם בניו יורק, נולדה בתם השנייה יעל.
עם שובם ארצה חזר לביא לככב במצעד הפזמונים עם להיט חדש שכתבו עבורו ידידיו עמוס קינן ויוחנן זראי - "שיר סתיו" ("כל הנחלים הולכים לים"). לביא בן ה־45 הצליח להמציא את עצמו מחדש ולרכוש את אהדתו של הדור הצעיר. גם, לא מעט בשל העיבוד המרענן של דוד קריבושי ובעיקר סולו הגיטרה של אחד, יצחק קלפטר, אז עוד במהלך שירותו הצבאי.
גלגולו של השיר נושא אותנו אל אפריל 1964. העיתונאי אורי אבנרי פרסם בעיתון "אתגר" מאמר המבקר בדרכו העוקצנית את המחזאי והמשורר עמוס קינן, שנודע בהתבטאויותיו נגד הכפייה הדתית. קינן בתגובה עקץ את אבנרי בדרך ייחודית - שיר. הוא כתב טקסט שזכה לימים לכותרת "שיר סתיו", ואשר נפתח במשפט "כל הנחלים הולכים לים", מילים הלקוחות מפרק א' בקהלת.
הטקסט הולחן על ידי המלחין יוחנן זראי, ובוצע בפי לביא כבלדה ג'אזית נוגה באחת התוכניות בקול ישראל, אך הגרסה לא זכתה להצלחה במצעדי הפזמונים. לביא לא ויתר על השיר וביקש מדוד קריבושי לעבד אותו בסגנון רוק עכשווי, וכך בדיחה פרטית של קינן על מאמרו של אבנרי הפכה לאחד משיריו הידועים של לביא.
בדיחה נוספת שהפכה ללהיט מהשילוב בין זראי־קינן־לביא היא השיר "למה לא אמרת לי?", שגם זכה למעטפת פופ־רוק בועטת. "ככל שהוא התבגר, אבא לא הרבה לשיר את השיר הזה, כי הבין שהוא מחפיץ נשים, בעייתי וחסר טעם, בייחוד השורה 'למה לא סיפרת שאחותך יפה ממך'", אומרת יעל, ושני מוסיפה: "לא אהבתי את השיר ואמרתי את זה לאריק. זה היה הרבה לפני תקופת ה'מי טו' ונהגו אז להרביץ לנשים על הטוסיק. התקוממתי נגד זה כבר אז".
ממציא עצמו מחדש
לביא אימץ לעצמו את תדמית הרוקר ובשנת 1973 העלה מופע בשם "מתש"ח באהבה", שכלל גרסאות כיסוי שלו לשירים מימי הפלמ"ח בעיבודים רוקיים. "אריק ידע להמציא את עצמו מחדש", מספר סמל. "הוא השתחרר מהנגנים הוותיקים והקיף עצמו בחבר'ה צעירים ומוכשרים. המופע היה הצלחה פנומנלית ונסענו איתו גם לחו"ל. אריק, בכישרונו ובצעירות הנצחית שלו, הצליח לדבר בו־זמנית גם לצעירים וגם לוותיקים".
לאחר מלחמת יום הכיפורים הוציא לביא את תקליטו המצליח והנמכר ביותר "שיר הוא לא רק מילים", שכלל שירים שביצע לאורך הקריירה, גרסאות כיסוי עבריות לשירים לועזיים שאהב וחומרים שהקליט במיוחד.
כל מי שעבד סביבו סיפר על האישיות הכריזמטית וחוש ההומור הייחודי של לביא. "אחרי הרבה שנים שלא התראינו, באחד מביקוריי בארץ, הוא ראה אותי חוצה את הכביש וצעק לי ממכוניתו: 'היי ירון. אתה נראה טוב! מה זה, לא משתמשים בך?', ונסע כשאני מתפתל מצחוק", מספר המוזיקאי ירון גרשובסקי.
"בכל הופעה אריק היה משנה את השירים, וגם נהג להצחיק אותי תוך כדי השיר", סיפר בעבר יגאל חרד, הגיטריסט הצמוד. "בכל הופעה היינו במתח מחדש. בקיץ, כשהייתי מנגן והזיעה הייתה יורדת לעיניים, אריק תוך כדי שירה היה מוציא מטפחת ומנגב לי את העיניים. לאמריקאים היה אומר: 'אני רוצה להציג בפניכם את הגיטריסט הטוב ביותר, היחידי שהצלחנו להשיג הערב. הוא תימני, משבט נידח בישראל".
בשנת 1975 הוציא לביא את תקליטו "דיוקן", שידוע ממנו השיר "זה קורה". באקו"ם נרשם כי הכותב והמלחין הוא שמוליק קראוס, אך למעשה נעמי שמר כתבה את הטקסט. איך זה קרה? בשנת 73' לוהק קראוס לתפקיד בסרט "אדם". התנאי שלו להשתתפות בסרט היה לכתוב ולבצע את שיר הנושא. לקראוס הייתה מנגינה, אבל לא היו מילים. פגישה מקרית עם נעמי שמר בחנות נעליים שינתה את התמונה.
קראוס זמזם את המנגינה, ושמר כתבה את המילים על קופסת נעליים. משום שהבטיחה לו שנה קודם לכן לכתוב עבורו שיר ולא עשתה זאת, העניקה לו שמר את השיר במתנה, וויתרה על הקרדיט ככותבת המילים. כך נולד השיר "זה קורה".
בסופו של דבר אלי מגן ביצע את השיר, שלא נכלל בסרט. איך השיר התגלגל לידי לביא? קראוס סיפר פעם שפגש בלביא בקפה "כסית" והשמיע לו את השיר. לביא התלהב, וקראוס נתן לו את השיר בתמורה למצלמתו החדשה של לביא, שבה השוויץ בבית הקפה. "אחרי כמה זמן, אני מגיעה ל'כסית' ורואה את שמוליק קראוס עם המצלמה", נזכרת שני. "אמרתי לו 'למה המצלמה של אריק עליך? תחזיר תכף ומיד', ולקחתי את המצלמה הביתה".
ב־1974 כתב אפרים קישון את המחזה ההומוריסטי "הו הו יוליה". הוא לא התאמץ לחפש שחקנים שיגלמו את הזוג הנשוי וליהק את לביא ושני לתפקידים הראשיים. המחזה, שתורגם גם לגרמנית, זכה להצלחה מסחררת באירופה, בייחוד בגרמניה המערבית, שם ניסה לביא לסגור מעגל. "רציתי לחפש את העבר שלי", סיפר לאחר שחזר משם. "אבל מצאתי ניתוק גמור. נכנסתי במקרה לכפר שבו קבורה סבתא שלי. חשבתי לחפש את הקבר. אבל בסוף אמרתי לעצמי שאין לי שום רצון לצאת מהמכונית, ללכת לעירייה, לפשפש בארכיון ולחפש את השם שלה. העבר פשוט חדל לעניין אותי".
"הכימיה בינינו על הבמה הייתה לא פחות חזקה מהכימיה מחוצה לה", אומרת שני. "היינו פרטנרים מצוינים, התאמנו זה לזו ככפפה ליד, זה היה הייחוד שלנו".
בשנת 1986 החליטו השניים להפסיק עם הנסיעות לגרמניה ודחו כל הצעה להופיע בחו"ל, וכעבור שנה הקליט לביא בדואט עם נועה בתו, אז תלמידת תיכון, את הלהיט הגדול האחרון שלו "כל החלומות". בטקסט שכתב התכוון לביא לחלומותיו על המדינה ועל המשפחה. חברת תקליטים לא רצתה לתמוך בו, אז הוא מימן בעצמו את ההקלטה - והימר נכון.
את הדעות הפוליטיות שלו לביא לא שמר לעצמו. "אני זוכרת סצינה שהוא בא לאסוף אותי משדה התעופה והייתה שם הפגנה של הימין וצעקו לו 'נשרוף אותך, שמאלני!'", מספרת יעל. "אבא שלי היה פלמ"חניק, והוא היה איש שמאל, מילה שהיום הפכה לקללה. הוא ידע להגן על עצמו והסתובב עם נשק. אבא היה איש של שלום ורצה לנסות דו־קיום, וחשש תמיד שיבוא יום ויהיה פילוג בתוך העם שלנו. אני לא רוצה לדעת מה הוא היה חושב אילו היה חי היום, הוא בטח היה מת על המקום. בימי אוסלו, כשצעקו לו בהפגנות שישרפו את כל השמאלנים, הוא אמר לי: 'אני נורא מפחד שירצחו את רבין'. אמרתי לו: 'אבא, זה לא יקרה'. כשזה קרה - זה גמר אותו. בשלב מסוים הפסיקו להזמין אותו להופעות. הוא לקח את זה ללב כי הוא היה מהדור שלחם למען המדינה, אז הוא החליט להוריד פרופיל בהקשר הפוליטי".
למות על הבמה
כשהיה בן 70, סיפר לביא שלקח לו זמן לאהוב את הקול שלו: "עד לפני עשר שנים שרתי כמו פוץ, זה מפני שהשירה הייתה לא רק ביטוי מוזיקלי אלא גם חיפוש עצמי. הייתי דפוק בשכל. גדלתי באוהלים או בסוכות, ועד שלא מצאתי משפחה חיפשתי את עצמי, ואת הצעקות והצרחות ביטאתי בשירה. והיא הייתה לחוצה, בומבסטית, לא טבעית, מגושמת, מכוערת. יש לי שירים ישנים שאני לא יכול לשמוע היום. NMC השמיעו לי כמה הקלטות ישנות. אמרתי להם, 'אם אתם מדפיסים את השירים האלה, אני עוזב את הארץ'.
"פעם שרתי רע מאוד לטעמי. ההקלטה הראשונה של 'הסלע האדום'? זוועה. אם אני שומע זמר כזה היום, אני מוציא רישיון ציד ותוקע בו כדור. אחר כך הקלטתי מחדש והיה בסדר. 'למה לא אמרת לי' זו כבר שירה טובה של רוקר. ב'עננה' (גרסת כיסוי שעשה בשנות ה־90 לשירה של להקת טיפקס - ד"פ) אני יותר קרוב למה שחיפשתי. כל השנים אני מתאמן בפיתוח קול, ובסוף החתולים ושושיק בורחים מהבית".
בשנותיו האחרונות בריאותו של לביא החלה להידרדר, אך זה לא עצר מבעדו להמשיך להופיע ולשיר. "בארבע השנים האחרונות של חייו הוא היה מאוד חולה, ועדיין שידר ביטחון גדול", מספרת יעל. "הוא אמר לי שהוא רוצה למות רק על הבמה", מציינת שני.
ביוני 2004 הובהל לבית החולים במצב קשה. "אבא דאג למדינה ובאחת השיחות האחרונות שלנו הוא שאל אותי אם אני חושבת שהמדינה תחזיק מעמד", משחזרת יעל. "בסוף הוא היה במצוקה נשימתית ולא רצה לדבר, דיבר קצת על אמא שלו, ובסוף הוא אמר: 'אני סולח לה'. כמה ימים אחרי זה הוא נכנס לתרדמת ומת".
"כשהוא הסתובב אליי ושאל: 'תגידי, שושיק, מה קורה לי?', אמרתי לו בפעם הראשונה: 'אריק, אתה מאוד חולה'", אומרת שני. "אז הוא הסתכל עליי, הפנה את מבטו ממני ועצם את עיניו. אלה היו המילים האחרונות שאמרנו זה לזו".
לביא הובא למנוחות בבית העלמין ירקון, ובטקס ההלוויה הושמעו שיריו האהובים. "אבא עדיין נוכח בתרבות הישראלית", אומרת יעל. "הוא אף פעם לא חיפש כבוד ולא רדף אחרי להיטים, פשוט עניין אותו ליצור מוזיקה. הוא לא הבין כמה אהוב היה. כשחלה מאוד, הצעתי לו שאולי ייקח הפסקה מלשיר, הוא אמר לי: 'יעלי, אני לא רוצה לשיר, אני מוכרח לשיר'".
"המורשת של אריק נשארת לנצח", אומרת שני. "הוא אהב את הדור הצעיר וידע להמציא את עצמו מחדש, וזו אולי הסיבה שגם היום, 20 שנה אחרי שהוא איננו, עדיין אנחנו מדברים עליו".