אתחיל מהסוף: את שי המבר לא הכרתי יותר מידי. שלושה שירים זה היה הארסנל שלי. עם זאת, זה עדיין לא מנע ממני להנות מההופעה.
מהרגע הראשון שהיא התחילה לשיר היה אפשר להבין: השירים שלה מספרים את סיפור החיים וההתמודדות שלה. מעבר לעיר, אהבות ראשונות, הצלחה כילדה, התבגרות, דכאונות. בכולם מוזיקה היא חלק מהחיים שלה. משהו בשירה האמיצה ובחשיפת הלב שלה על הבמה הזכיר לי את קרן פלס, והבנתי עד כמה הן מגיעות מהז'אנר של הבחורות שכותבות את נשמתן ולא חוששות לחשוף אותה.
השירים כולם מלווים בקצת רוק, קצת סלסולים, ובעיקר חיבור חזק למוזיקה. בשלב מסוים היא נשכבה על הבמה ובשלב אחר היא ירדה אל הקהל, והיה אפשר להרגיש גם כאילו אנחנו יושבים על איזה דשא בקיבוץ, כולנו, תוך כדי שהיא שרה והנגנים מנגנים. הכל בגובה העיניים.
כבר לא ילדה: שי המבר התחתנה וזו האורחת המפתיעה שהגיעה לאירוע המצומצם
אגב נגנים: כבוד גדול לצ'לנית שהייתה שם ביחד עם העוד. שני הכלים האלו הוסיפו נופח עמוק יותר לשיר בחסות הצ'לו, וקליל יותר בחסות העוד. שמחתי לראות כשהצ'לו עלה על הבמה והוא לגמרי הוסיף לכל השירים ולא הייתי יכולה לדמיין את המופע בלי הכלי הזה.
גם גיוון הקהל הורגש. את השורות הראשונות תפסה עדת מעריצים אדוקה, שהכירה גם את השירים ששי הכריזה כי הם חדשים. אם מתבוננים מקרוב יותר, רואים נערות בנות 16, צעירים, מבוגרים. קהל יחסית מגוון, בטח לזמרת כמו שי, שאמנם שנים בתעשייה אבל מרגיש כי היא רק בתחילת דרכה ועוד תפרוץ.
בשלב מסוים גל ניסמן סולן פול טראנק עלה על הבמה. האנרגיות האחרות שלו והחספוס הוסיף טון שונה להופעה והביא גוון אחר לקול של שי. היה נראה שיש המון הערכה בין השניים, ששרו שירים זה של זה, ובסופו של דברים מגיעים מסגנונות קצת שונים.
האורחת הנוספת הייתה הפתעה גדולה. קורין אלאל עלתה על הבמה. שי לא הסתירה את ההתרגשות, וקורין עצמה גם כן, והשילוב בין שתיהן היה גירל-פאוור מתבקש. זה היה אדיר. בהרמוניה, כל אחת הביאה טון שונה, הגרסה לשיר "זן נדיר" הייתה מדהימה ואני מקווה ששתיהן ישבו להלחין ולהקליט ביחד כי בתחושת הבטן שלי משהו טוב ייצא מזה. שתיהן העיפו את הבמה.
שי המבר בדרך להצליח בעיקר כי רואים שהיא לא מוותרת על זה. מוזיקה זה משהו עמוק ששוכן בנשמה, ובשבילה היא גם דרך ביטוי וקשה לפספס את זה כשהיא מופיעה.
הבארבי החדש מדהים, אבל בסוף ההופעה ירדנו למטה וקלטתי שהסאונד ליד הבמה היה הרבה יותר טוב מהמרפסות שלמעלה, בה עמדנו. ביאס אותי שהבנתי את זה רק בסוף, כי כשאני בהופעה אני אוהבת להיכנס לזה ממש, ולהרגיש את הבסים, אבל זה גם נתן לי סיום טוב להופעה: בשיר האחרון הרגשתי פתאום שנכנסתי לזה, שראיתי את שי עצמה, את ההשקעה שלה ואת הנגנים בדיוק כמו שצריך, וראיתי את הקהל ואת הבמה והנגנים יותר בבירור. דברים שאי אפשר לראות מלמעלה, אם לא חווים את ההופעה עצמה.
למרות שהשיר "יונתן" מנוגן באופן קבוע בספוטיפיי בכל פעם כשנכנסת לאוטו, אני עדיין מחכה לשמוע שירים נוספים שלה שאשמח להוסיף לפלייליסט שלי. האלבום החדש שלה בהחלט יכול להוות התחלה למי שרוצה להיכנס ולהכיר את הזמרת, שמביאה את עצמה בצורה הכי חשופה דרך המילים שלה. אני עוד מחכה שהיא תמשיך להשתפר ולהתחספס, ומרגיש שהיא בדרך הנכונה עם הסביבה הנכונה, גם המוזיקלית, שמקיפה אותה.