שש שנים בלבד חלפו מאז שאושר כהן הוציא את אלבום הבכורה שלו ״נזכר בעיניה״. הוא היה לפני גיוס, יליד הקריות שניגן לצד אביו אילן במועדונים של מוזיקה מזרחית כבדה וכך נשמע גם אותו אלבום בכורה. שיר הנושא תפס בקרב חובבי הז׳אנר אבל נדמה היה שכוכב גדול לא יהיה פה. הוא לא עבר אודישן ב״אייל גולן קורא לך״, מנהלים טענו שהוא לא נראה כמו כוכב, הרדיו סירב להשמיע וגם בציבור הכללי, ונדמה שהעתיד שלו מקסימום יהיה מאחורי הקלעים. בתעשייה אכזרית בה כדי לפתוח קופות ולהכנס למיינסטרים הישראלי זמר היה חייב שיהיה לו את החבילה כולה, משמע: קול, יכולת כתיבה והלחנה ומראה של מי שיצא מקטלוג של אופנת סגל, לאושר אף אחד לא נתן סיכוי. ואושר, לא הוכיח רק לעצמו שחלומות מתגשמים, הוא העביר שיעור מאלף לתעשיית המוזיקה הישראלית כולה וניסח מחדש את הכללים של מהו כוכב ומי יכול להיות בקטגוריה הזו כולל לאלו שטענו ש״ברגעים שאת הולכת״ המגה להיט הראשון שלו אותו שחרר בכלל בזמן שהיה בכלא צבאי, הוא מקסימום זמר של להיט אחד.
35 אלף צופים בפארק הירקון בימים בהם כל רגע יכול ליפול עלינו הטיל האירני הם הישג כביר, ואושר כהן לבדו ניפץ את מה שעשרות שנים הגדירו מהו מזרחי ואיזה זמר מזרחי יכול להצליח. הדור צעיר שלא גדל על הגדרות של כן ולא, זה עובר פלייליסט או הוא מזרחי מידי, הם דור שהמאבק המזרחי כבר לא רלוונטי אליו. זה של ההורים ההגדרות האלו. מושג מיושן של פעם. עבורם, דיכאון זה כיף, מזרחי זה IN ובכלל מזה עדות עוד בישראל של 2024 ושלכל אחד יש סיכוי להצליח כשהוא עושה פשוט דבר אחד בסיסי: מוזיקה טובה.
ואיזו מוזיקה נפלאה עושה הילד המוכשר הזה. מהרגע שעלה לבמה ועד שיר הסיום, הוא הפליא בשרשרת להיטים אותם הקהל שהורכב מצעירים מכלל חלקי החברה הישראליות, חילונים וחרדים, פריפריה וילדי האליטה, ידעו לשיר עימו מילה במילה. ״תראי אהובתי״, ״ככה בלי שלום״ שיצר במקור לשרית חדד למה שהיה שיר הקאמבק הראשון שלה מאז שהפכה לאמא וגרסת הדואט בין השניים אף הצליחה יותר מהמקור, ״אהובי לב אדום״, ״׳תרקדי״ אותה כתב על טבח הנובה והפך להמנון של השורדים שמצאו שם את סיפור הצלתם האישי, ״מנגן ושר״ וכמובן ההמנון ״אהבה״.
הוא אירח את ליאור נרקיס ב״רק שלך״, מארק אליהו עם ״מקבל על עצמי״ ועדן חסון ב״צוחקת ובוכה״, ״כל הזמן אומרת״ ו״תחזרי״ אבל הבמה הייתה כולה רק שלו. הם עשו כבוד למי שטלטל את תעשיית המוזיקה אבל הוא בניגוד להרבה הופעות אחרות בה האירוח מתבל ומוסיף עניין להופעה, כאן הם עלו וירדו באין משים לב. הבמה הייתה כולה שלו וההצלחה חתומה רק על שמו. הזכיר את אמא חני ואבא אילן והם אולי לא היו על הבמה אבל הניצחון היה בעיקר גם שלהם. הפער בין הגטו שבו פעל האבא למרות כמה להיטים נהדרים שהוציא בתחילת שנות ה-90 וידע שהמיטב שיגיע אליו זה מקסימום אולם של כמה מאות מבלים לבן הצעיר שכבר הינו המיינסטרים הישראלי החדש הוא הסיפור של החברה הישראלית כולה והמהפך שעברה מזו שלמזרחים יש תקרת זכוכית למי שניפץ אותה והגדיר מחדש את השאלה מה ישראלי בעיניך ואושר כהן היום הוא הדבר הכי ישראלי שיש.
בשעתיים של מופע אושר הצליח לזקק קשת של רגשות: גאווה, שמחה, עצבות ותקווה. כנראה מה שכל ישראלי מרגיש בשנה כאוטית זו והוא ידע לנגן ולשיר ולפרוט בדרך על מיתרי הלב של כולם.
הבמה הייתה מושקעת אך צנועה, לא היה ניסיון להוכיח שיש פה שואו שטרם ראינו, כמות הנגנים הייתה מדודה ומה שהקרינו על מסכי הענק היה בעיקר תמונות של ילד נרגש שהגשים חלום והצליח בימים קשים לתת רגעים של אושר ושמחה. הסוד זה השירים ובסוף אושר הוכיח כי סוד ההצלחה שלו הוא השיעור מספר אחד במוזיקה: תהיה מוכשר וכישרוני ובישראל 2024 רק השמיים הם הגבול ואיזה שיעור חשוב זה.