לפני 30 שנה בדיוק התגלתה שרה חודדטוב, הידועה בתור "שרית חדד", על ידי האמרגן אבי גואטה וכמה שנים אחר כך הפכה להיות אחת הכוכבות הגדולות והמשפיעות ביותר של הזמר הים תיכוני בישראל וחלוצת הפופ המסולסל בשנות ה-90 וה-2000.
מאז זרמו הרבה מים בנהר וחדד, שאי אפשר אף פעם להטיל ספק בכישרונה ובאיכויותיה כזמרת מבצעת, בחרה להוריד הילוך ולהתמקד בהקמת משפחה לתפארת, כשבינתיים, תעשיית המוזיקה השתנתה כליל והיא די נדחקה הצידה על ידי זמרים וזמרות שגדלו על ברכי שיריה.
על אף שהיא בזוגיות עם היוצרת תמר יהלומי, מהיוצרות הבולטות במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות, חדד לא באמת מצליחה להחזיר לעצמה את המעמד כזמרת מובילה, ויתרה מזאת – לא מצליחה להוציא להיט שבאמת יהפוך למשהו שיזכרו יותר מחודש: אולי זו בחירת השירים, אולי זו עייפות החומר וחוסר המאמצים לחדש, לרענן ולמתוח גבולות כפי שעשתה בעבר, ואולי פשוט חוסר מזל.
כך או כך, בהאזנה לאלבומה החדש "8" המונה שמונה שירים חדשים לא מצאתי עניין יתר על המידה. כלומר, האלבום מורכב בעיקרו מבלדות שוברות לב כמו "אלף עזאזל", "שירים יפים מפעם" (עם אגם בוחבוט), "כמה זה כואב" ו"משתכרת" (עם יונתן קלימי), בלדות אישיות יותר ("כוכבת" ו"לב ליבי") ושני שירי קצב ("תסמכי על אחותך" ו"סופה") שמתאמצים להראות שהיא עדיין יודעת לעשות חפלות אבל הטקסטים לא הולמים את גילה ומעמדה (היא כבר לא זמרת בת 17, ולא צריכה לשיר שירים שמתאימים לקהל יעד זה).
השירים, בעיקר הבלדות, טובים, אמנם סטנדרטים ולא מיוחדים אלא די דומים אחד לשני בהלך הרוח, בניסיון לייצר בלדות דיכאון רומנטיות או מרסקות לב, והקול של חדד מצוין ומשובח כתמיד – אבל השירים פשוט לא מיוחדים ולא מעניינים מספיק כדי לסקרן את המאזין, נוסחתיים מדי ובחלקם שבלוניים ולא עומדים בציפיות ממי שנחשבת לאגדה חיה בתחומה (בהופעותיה היא עד היום מוכיחה זאת מחדש), ובטח שלא מצליחים לגרד את רף להיטיה הקודמים והמוכרים לכל.
אם חדד מעוניינת לשמור על רלוונטיות, היא צריכה להתמקד יותר בקריאת הקהל שלה, בבחירת שירים שמתאימים לה ולמעמדה, להעז יותר בשירים ולא להקליט שירים "סתם" בשביל לסגור אלבום ולעבור הלאה. ככה לא משמרים קריירה.