אם אומרים "פעם שלישית גלידה", יאמר המלחין בוריס פיגובט בהתפעמות "פעם שלישית פרס אקו"ם" מבלי להסתיר את התרגשותו הרבה חרף ניסיונו בכגון דא. "כשעליתי ארצה, לא יכולתי בכלל לדמיין שבבוא היום יוענק לי כאן פרס מפעל חיים על כל היצירה שלי בארץ ולא על יצירה בודדת כזאת או אחרת", אומר פיגובט, שיהיה באחד באוקטובר בין  כלות וחתני הפרס בטקס שייערך בבית היוצר של אקו"ם, בנמל תל-אביב.

כשהוא נשאל אם הזכייה תשחרר אותו מהגדרתו כעולה חדש לאחר למעלה מ-30 שנה במולדת, הוא מגיב שעם מבטאו הרוסי הכבד, קרוב לוודאי ששום פרס לא יוכל לשחרר אותו מההגדרה ההיא, "הגם שרוב היצירות שלי קשורות בישראליות וביהדות שלי מאז היצירה הראשונה שלי כאן, 'רקוויאם השואה' ויצירות כמו 'מצדה', 'קולות ירושלים', 'על הר סיני', 'שיר המעלות' ו'שירת הים'. 

"גם 'יזכור', יצירה שהלחנתי בהזמנת התזמורת הסימפונית של פיטסבורג, במלאת חמש שנים לפיגוע שהיה שם בבית הכנסת 'עץ חיים' הייתה באותו כיוון. יש לי צמרמורת כשאני מדבר על כך, כי היצירה הייתה מיועדת לביצוע ביום שבו התנפלו החמאס, מה שגרם לדחייה של חודש".

"אני פטריוט", מצהיר המלחין, שבכל תו שלו מורגש שיש כיסוי להצהרתו. "כשאני מעבד שיר כמו 'חורשת האיקליפטוס', אני מרגיש חיבור עוד יותר חזק למדינה שלנו, בוודאי גם כשמשרד החינוך הזמין ממני לתזמורת הנוער הלאומית לציון מאה שנה להולדתה של שושנה דמארי את היצירה 'אור של כלניות".

"רקוויאם השואה" שלו, יצירה לוויולה ולתזמורת סימפונית, שאותה התחיל פיגובט להלחין ב-95', בהיותו עדיין בקיבוץ, הניבה לפיגובט את פרס אקו"ם הראשון שלו. "לא היו לי אז הרבה ציפיות ושלחתי את היצירה במסלול של יצירות בעילום שם", הוא משחזר. "כעבור עשר שנים, כשזכיתי בשנית בפרס והפעם על 'שירת הים', זה כבר היה בשמי". 

 הוא נולד לפני 71 שנה באודסה כבנם של רופאה ושל מהנדס במפעל טקסטיל. עדיין לא היה בן שמונה כשהתחיל לכנר, "כמו שהיה מקובל במשפחות יהודיות אצלנו, למרות שרציתי פסנתר, כלי שתמיד אהבתי יותר". לדבריו, התחיל להלחין בגיל 12 בשיעורי הלחנה בקונסרבטוריון. בן 15 היה כשעבר ללמוד בבית-ספר למוזיקה במוסקבה ומשם המשיך באקדמיה בבירה הסובייטית. פיגובט לא הסתפק בדוקטורט שהביא משם ולאחר עלייתו ארצה ב-90', למד לדבריו בבר-אילן לדוקטורט בגרסה מערבית.

"באתי לישראל בכ"ט בנובמבר", מציין פיגובט. "אחרי חמישה ימים אצל קרובים בבני-ברק, הגעתי עם המשפחה שלי לקיבוץ דפנה, בגליל, במסגרת תוכנית 'בית ראשון במולדת'. זה היה נפלא. בקיבוץ, שבו עבדתי במפעל הנעליים, החברים התייחסו אלינו יפה מאוד, מה שאפשר לי להמשיך במוזיקה. בקיבוץ כתבתי את היצירה הראשונה שלי בארץ, 'על נהרות בבל'".

לא נראה שכתבת אותה במקרה...
"אכן, כתבתי את היצירה הזאת בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. אולי היצירה שלי הייתה התשובה לסקאדים שנשלחו אלינו מבבל. כל-כך אהבתי את הקיבוץ שאפילו קראתי לאחת היצירות שכתבתי 'דפנה'".

כיום, מתגורר פיגובט בראש העין. הוא מלחין הבית של תזמורת כלי הנשיפה של פתח-תקווה. "הילדים שם מנגנים נפלא", הוא מתפעל. "היו יצירות שלי שהם ביצעו אותן ראשונים ומהם עברו לתזמורות מסביב לעולם, כאשר יצירות שלי הוקלטו מארצות הברית עד ניו-זילנד. כן, ככה! הרי במוזיקה אנחנו מעצמה".

רעייתו, זויה, שאותה הכיר באקדמיה ע"ש גנסין, במוסקבה, מלמדת נגינה בפסנתר ובאורגנית. הם הורים לשני בנים, שלא ממשיכים אותם במוזיקה וסבים לשישה נכדים, שלומדים לנגן מרעייתו.

כשפיגובט נשאל מהי בשבילו ההלחנה, הוא משיב בנחרצות: "כשאני מלחין, אני מרגיש שאני לא חי סתם, כשבעיסוק של בכך אני ממלא סוג של שליחות".

והחלום?
"להמשיך ליצור עד הרגע האחרון שלי".