אחרי "עם ישראל חי" הקצבי שהפך לאחד מסמלי המלחמה הנוכחית ונועד להעלאת המוראל בחודשיה הראשונים של המלחמה, אייל גולן משחרר מעין המשכיות סנטימנטלית לתחושה הלאומית, הפעם בדמות בלדה נוגה העוסקת יותר בשבר, בחיבוק ובנחמה, די סמוך לציון שנה למלחמה.

מבחינה מוזיקלית, הבלדה "את לי הנצח" לא מיוחדת בכלל, היא מאד קליטה אבל דומה לבלדות שונות שהקליט גולן בעבר, אבל הטקסט, אוח הטקסט, עולה באלפי מונים על הלחן ובביצוע המלנכולי ומלא הרגש של גולן למכלול הזה יוצא שיר שמצליח לפרוט על מיתרי הרגש ולהיות עוצמתי, כיאה לשיר אהבה למדינה: "עוד תראי שתשובי לפרוח, כי אחרי המבול עוד נחזור לאהוב, מכאב אפשר רק לצמוח – עוד תראי שיהיה לנו טוב".

 ליאור נרקיס השיק השבוע את "זריחות", מיני אלבום (EP) חדש המונה ארבעה שירים חדשים. מיני האלבום מציג את שני צידי המטבע של נרקיס – האחד – זמר הבלדות המשובח, המרגש והנוגע, והשני – זמר הקצב המחשמל. שני צדדים אלו תמיד אפיינו את הקריירה של נרקיס, אך במיני אלבום זה בולטים מאד יחסי הכוחות ו(חוסר) האיזון ביניהם.

 ב"לא זוכר" ו"בבת אחת" הוא דוגל בטכנו-מזרחי, סגנון שהוא אימץ בתקופה האחרונה ובעיניי תמיד הציג ומציג אותו באור די פתטי ופחות הולם, כי לשיר על מסיבות, אלכוהול ואינסטגרם זה נחמד כשאתה בן 20, וקצת פחות מגניב כשאתה בן 48, זה לא ריאלי, זה לא אמין וגם ניכר שנרקיס שר את השירים הללו בצורה יותר מדי טכנית, בלי יותר מדי עניין או נשמה בהם.

לעומת זאת, אני חושב ש"זריחות" ו"כולם כבר יודעים", הצד ה"שקט" שבמיני האלבום, הן מהבלדות הטובות והמשובחות שנרקיס ביצע מזה שנים: לא רק בגלל הכנות והאמוציות שהוא שופך בביצוען, אלא בגלל שהן שומרות על הקו שהקנה לו את גדולתו בזמנו, סגנון שירי הנשמה הים תיכוניים, מבנה נוסחתי ובטוח שעדיין עובד, בייחוד כשזמר מצוין כמו נרקיס חתום עליו ושוחה בו בטבעיות האופיינית לו. לטעמי הוא צריך להתמקד בשירים כאלה, לדגול יותר באיכות ופחות בשטות. 

 נדמה כי מושיקו מור, שצמח על ברכי המוזיקה המסולסלת, זנח כליל את שורשיו המוזיקליים ובחר להתמסחר טוטאלית בשירו החדש והנוסחתי "אין לי ידידות", פופ מסטיק טרנדי ועכשווי שאחד מיוצריו הוא עומר אדם, כמו האח הקטן של "צמוד צמוד" (של עומר אדם, אודיה ושרק), פזמון קליט מאד, כזה שאפילו הולך על בטוח מדי ומכוון נטו לטרנד תורן אך חמוד, ביצוע מאד חלש ואנמי (בינה מלאכותית יכלה לבצע את השיר הזה הרבה יותר טוב ממור, לטעמי, הוא מיותר בשיר, כמבצע, לפחות בביצועו הנוכחי) וזהו. בינוני מינוס. לא מעבר לכך.

 יכול להיות שזה יהיה להיט בגלל הפזמון ופרסומו של מור, אבל האם יש הצדקה לכך? ממש לא.

אחרי הפרידה מבןאל תבורי, סטטיק (לירז רוסו) הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ("לירז") שזכה להצלחה מוצדקת, לא מעט בשל אחד הלהיטים הגדולים מתוכו – "רונדלים". מאז הספיק סטטיק להוציא אלבום שני ועוד מספר סינגלים, אך נדמה שעדיין הוא בתהליך חיפוש, ניסוי וטעייה (בעיקר תעייה) אחר ה"אני האומנותי" שלו כאמן סולו. 

אני כותב זאת כי בהאזנה חוזרת ונשנית לשירו החדש "קומנדו" (עם איתי גלו), הוא נשמע לי די כמו מיחזור פחות מוצלח של "רונדלים", קרי דגילה במילה אחת שתחזור במרבית השיר. אני אוהב את סטטיק וחושב שהוא אחד הכישרונות הטובים במוזיקה המקומית, אבל לנסות לשחזר הצלחה בשיר בעל עיקרון דומה זה די משעמם ומפספס את הצורך של כל אמן להמציא את עצמו מחדש ולרענן את חומריו. הפעם התאכזבתי.