כנראה, בהשראת "מי שמאמין" של יוסי גיספן ועדי ליאון, אחד הלהיטים הגדולים של אייל גולן שהשתמש כמוטיב במעבר ב"מצווה גדולה, להיות בשמחה" – יצרו חמישה אנשים, בהם ליאור נרקיס, את שירו של ליאור נרקיס "השכם להרקידו".
השיר, פופ דאנס מסולסל שדומה במקצבו ובלחנו לרבים מהשירים של נרקיס (חבל שאין פה מקוריות בהיבט זה), נועד להרים את האווירה בזכות שמחה, אלכוהול וריקודים. השיר באמת מצליח לעשות שמח (מצווה בתקופה כל כך קשה כמו זו שעוברת עלינו), וזה ייאמר לזכותו של נרקיס שיודע לעשות זאת מאד טוב, וגם תופס את האוזן (אך אין בו פזמון קליט שילווה את המאזין בתום השיר) אבל מקוריות או סיכוי להפוך ללהיט גדול – הוא לא. וזה בסדר, גם בשביל ההנאה הרגעית – שווה להאזין לו. בכך הוא מספק את סחורתו.
"בוא אליי" של עילי בוטנר וכרקוקלי הוא שיר אהבה מתוק ופופי למדי, בו האהובה שרה לאהוב (או אקס מיתולוגי?) שקשה לה לשכוח אותו על זיכרונות האהבה מימים טובים שלהם יחד, ועל הכמיהה שלה לשחזר את אותם רגעים שנצורים בלבה (וגם כשכבר מצאה גבר אחר, עדיין מתקשה לשכוח אותו). זה שיר פשוט, מלודי וקליט על אהבה שנקלעה למשבר ומשאירה את המאזינים במתח לגבי השאלה – האם היא תשרוד את מבחן הזמן?
"בליבי כואב" של פלד צריך להיות אחד מהמנוני התקופה, הוא מצליח לבטא את הצלקות הכואבות לכולנו כחברה ישראלית, כאינדיבידואלים וכעם שנגזר עליו גורל מסוים. בשילוב של ראפ מתובל במוזיקה מסולסלת ופזמון מאד קליט (שאי אפשר להפסיק לזמזמו שוב ושוב) פלד מצליח לבטא את כל רגשותיי, בשיר שגם מבוצע טוב, גם מופק טוב וגם נוגע בול בנקודות הרגישות שבלב.
הוא מזייף, הוא לא שר בקצב (אבל כן שר ברגש) ואי אפשר לקרוא לו זמר (לא כל מי ששר הוא זמר), אבל השיר החדש של "סרן רועי" (לוחם בסיירת מטכ"ל, אחד מגיבורי ישראל ששומרים עלינו ואני מצדיע לו על כך) שנקרא "השער הצהוב" הוא אחד הדברים המרגשים והנוגעים ביותר ששמעתי. הוא שר בדיוק על מה שעובר על לוחמים ועל משפחותיהם, שר בדיוק את רכבת ההרים הרגשית שעוברת בתוך לבו ושר גם על התופת ועל המראות הקשים. זו עדות מצמררת, בצורת שיר, לכל השנה האחרונה מנקודת מבטו של לוחם.
אי אפשר לשמוע את השיר הזה ולא להצטמרר, להתרגש ולדמוע – וזה לא בגלל שסרן רועי יודע לשיר, כי הוא עדיין לא (כלומר, יש לו פוטנציאל אבל הוא צריך לשפץ, ללטש ולפתח אותו, כרגע זה לא שם), אלא זה בגלל שהוא יודע להביא את המציאות בפנים ולגעת בנקודות הכי כואבות.
בשירה החדש "כל עוד אתה ואני נשארים" שי המבר שרה על אהבת אמת, אהבה שהיא חזקה יותר מכל רוח פרצים שנקרית בדרכה, אהבה ששייכת רק לה ולאהובה, אהבה שבונה ומשנה את בני הזוג והופכת אותם משתי ישיות שונות לגוף אחד, לב אחד. היא עושה זאת בכנות, בשירה סנטימנטלית ובעיקר באהבה.
למען הכנות, זה לא אחד השירים הקליטים ביותר של המבר בעיניי, יש לה הרבה יותר קליטים (או אם תרצו "מכווני מיינסטרים") אבל מצד שני מה שמאפיין ומייחד אותה זה שהיא הולכת בדרך שלה, עם האמת והכישרון הגדול שלה ושרה ויוצרת מה שבא לה, וכשמדובר בשירים איכותיים – למי אכפת מלהיט?