זמן נדיר: קורין אלאל חוגגת שישים - וממציאה את עצמה מחדש

שלושה משפטי נצח, קצרצרים, שר בביים, חריפים, פמיניסטיים במובהק, שכתבו גדעון כפן וצרויה להב, מתעדים במדויק את המהות (פלדה כחולה) והקליפה (המקסימה להפליא) של קורין אלאל, האם הגדולה של הרוק הישראלי. היא כבר, לא להאמין, בת 60. גיל מיושב שכזה, משפחתי. אלא שאצל אלאל הרוקנרול עוד בוער בקצות האצבעות, שתרות אחר הגיטרה הקרובה, או הסינתיסייזר הזמין, רק להכניס למהלך ולדהור על גב הדיסטורשן אל האופק.

אלאל נולדה בתוניס, בתה של קלודין הענייה שנישאה להוברט האמיד, דיפלומט ושותף במפעל המשפחתי ״שוקולה אלאל" שהיה שייך לאביו. העובדה שזו מדינה מוסלמית, בצפון אפריקה, לא חודרת להכרה המשפחתית. השפה בבית אינה ערבית אלא צרפתית, וקורין זוכה לחינוך נוצרי למהדרין במנזר הקרוב משום שאין בסביבה בתי ספר יהודיים.
 

בגיל 8, ללא הודעה מוקדמת, מהגרת המשפחה לנתניה. המעבר, עבור הילדה קורין, לא פחות מטראומטי. מדי יום הולכת אלאל לבית הספר וממררת בבכי. את הפינה הקטנה שלה היא מוצאת אצל חברה טובה שעוזרת לה ללמוד עברית.
 

כעבור שנתיים הן נאלצות להיפרד, כשהמשפחה עוברת להרצליה. אלו שנות ה-60, תקופה מכרעת בחייה של  אלאל, שמקבלת גיטרה ראשונה מסבתא, מופיעה בבתי אבות ומנגנת עם הרכב ראשון בתיכון. הביטלס עדיין מנהלים את העולם והשפה היא רוק. לשורשיה הפרנקופוניים תשוב אלאל רק בעוד שנים רבות.
 

בכיתה ט', במלון דן אכדיה, היא זוכה בתחרות כישרונות צעירים ובסכום דמיוני של עשרת אלפים דולר. היא מתמקדת בשיפור היכולת הטכנית ובלימודי פיתוח קול, אבל המשפחה נאלצת להמריא לאיטליה בשליחות האב. אחר כך, בלחץ הבת, האלאלים שבים ארצה. ההמשך, באופן טבעי, הוא להקה צבאית. אלאל מתקבלת ללהקת פיקוד דרום, שנמאסת עליה במהירות. היא פורשת ממנה כשמנסים לאלץ אותה לרקוד.

בדרך לחיל ההנדסה היא מתוודעת לחברת הנפש שלה, חברה לכל החיים - יהודית רביץ מבאר שבע. אלאל נשבית בנחישות ובהעזה של רביץ, חברתה לצוות הנדסה קרבית, שמתחילה לטוות את הקשר המוזיקלי ביניהן בקולות רקע להפקות מוזיקליות, בין השאר לאריק איינשטיין.

כשאיינשטיין מופיע עם ״עטור מצחך" בטלוויזיה הישראלית, אפשר להבחין מאחור באלאל החייכנית, שערה החלק עוטף את עורפה ומצל על פניה. בסוף שנות ה-70 היא מנסה את כוחה בשוק הבידור המרכזי, כזמרת רקע אצל צביקה פיק או שמוליק קראוס, עם קפיצה קטנה לסרטו של אבי נשר "דיזנגוף 99", באלבום שהופך למופע, ״ארץ טרופית יפה", שבו היא נוגעת בלבבות עם ״אמור לי״, ובזיווג משונה למדי עם מיקי גבריאלוב, שיולד את הלהיט ״סמבה אבן גבירול״. רק שאלאל לא חולמת על ברזיל אלא כמהה למשהו שונה לחלוטין, אוספת טקסטים ממירי פיגנבוים, דורי בן זאב, גדעון כפן וצרויה להב, שמתגבשים לאלבום סולו.
 

״כשזה עמוק, עוצר כל העולם / ואת קוטפת כוכבים״

1983, הייסורים בדרך קשים מנשוא. כשהיא מלחינה את הלהיט הענק של אריק סיני ״דרך הכורכר״, ואחר כך מוציאה שיר בשם ״אני משתגעת״, נראה שמשהו חדש מתחיל. אבל אז, דווקא אז, אלאל סובלת מדלקת ביד ומפסיקה לנגן.
 

שלוש שנים ארוכות מדי חולפות. יש אומנם חומרים, יש גם נגנים, אך אלאל, שבנתה על להקת המחתרת ״ליפסטיק״ (בראשות הכישרון המבוזבז משה דעבול), מסתבכת והולכת. היא קוראת לעזרה ומ-שלימה את התקליט עם יזהר אשדות.
 

ברדיו, שעסוק במלחמת לבנון ובאינפלציה הדוהרת, מבצבץ ״מותק״, המנון פמיניסטי נחרץ, בוטה, אמיץ. ״בננ״, ״חיה בתוך קופסה״ (על חברתה המנוחה, השחקנית דבורה בקון), ״שוב חוזרת לאותו מקום״, ״מוכר זה לא מוכר״, והרחק מעל כולם ״ציפור״ המצמרר, מצליפים בהוויה הישראלית. אלאל מוותרת על הקול הגבוה והמתוק שהכרנו וחופרת בעצמה וחותרת למטה, עמוק לתוך העצבים.
 

בהופעות, עם להקת ״גן עדן״, החיבור מדהים, אין מילה אחרת. זהו אחד המופעים המהממים בתולדות הרוק המקומי. בהופעת הבכורה החגיגית נשימתם של הצופים ב״קולנוע דן״ נעתקת. אלאל לא מעוניינת לעגל פינות ויורקת את הכאב, האימה והמרירות ישר לתוך הפרצוף. הנה, בסוף היא הגיעה. והיא ממשיכה לעבוד במרץ רב. כל הארץ שרה את ״אין לי אחרת״ המצמית של גלי עטרי, אך רק מעטים יודעים מי הלחינה את מילותיו של אהוד מנור בצורה כה מושלמת.

עטור מצחך. עם יהודית רביץ ואריק אינשטיין. "אלאל חייכנית, שערה החלק עוטף את עורפה ומצל על פניה"

האלבום השני של אלאל, ״פירות אסורים״ (1987), מבליט את שיר הנושא הקדחתני, את ״מלחמה״ הדואב ואת ״כבשים״ המהפנט. התרבות התל אביבית, זו שמכונה ״משולש שינקין״, מאמצת אותה, אבל היא מעוניינת להגדיל את הקהל, חוזרת לחברתה רביץ ומבקשת שתפיק עבורה את ״אנטארקטיקה״. העבודה האינטנסיבית באולפן מקרבת עוד יותר בין השתיים. רביץ מבהירה את כישוריה כמעבדת וכמפיקה מוזיקלית.

אלאל מציגה פן משוחרר (שיר הנושא) ואף מחויך (״ארץ קטנה עם שפם״). מהרגע שבו מופיע השיר ״אנטארקטיקה״ בתחנות השידור, ברור שהאלבום יהפוך להצלחה. אלאל מתמקמת במרכז המפה, אהובה בכל מקום, ומיד פונה לאחור, לתוניס.
 

האלבום הקסום ״שפת אימי״ מחזיר את קורין לשפה שעמה נולדה - הצרפתית. שירים של ברסנס, בקו, גינסבורג, וכמובן פיאף, חושפים צד רך יותר. הצד שנקשר עם ענבל פרלמוטר, סולנית להקת ״המכשפות״, שאותה תפגוש ב-1991, רגע לפני האלבום המצוין ״זן נדיר״ (ששוב, כמו תמיד אצל אלאל, מבליט את שיחותיה הפנימיות על ישראליות).
 

הקיצוניות והחספוס של פרלמוטר משלימים את השאיפות של אלאל, שתומכת בשלישייה ומפיקה לה את ״עד העונג הבא״ (1995). פרלמוטר, מצדה, מסייעת ב״כשזה עמוק״ (1997). ואחר כך היא מתה, בערב חג, בתאונת דרכים מיותרת. אלאל המומה. יעבור זמן רב עד שתשתקם רגשית.
 

״לחיות על חוט של אהבה, לחיות ולא למות״ 
("לחיות")

המאה ה-21 היא המאה של הסרת המחיצות, קילוף המסכות והחיבור לעצמה. אלאל יוצאת מהארון בגיל 46, רגע לפני צאתו של האלבום הבעייתי, האלקטרוני במהותו, ״תנינענק״. שנתיים אחר כך, ב-2003, היא הופכת לאמא של עומר, וכעבור חמש שנים גם של יונתן, שני בניה מזוגתה לחיים רותי. אשתקד הן גם נישאו זו לזו בטקס מרגש.
 

בעשור האחרון אלאל ממשיכה לשחרר תקליטים (בשנים האחרונות העמיקה בטקסטים תנ״כיים), להופיע בכל מקום ולחשוף עוד כאב אחד, זה של סרטן השד שבו לקתה וממנו החלימה. אבל באופן פרדוקסלי מרבית הישראלים זוכים להכיר אותה קצת יותר, דווקא בערוץ 2, בתוכנית הריאליטי ״האח הגדול״. דווקא שם היא זוכה לאהבה עצומה, מגיעה עד לגמר ומסיימת במקום החמישי.
 

בגיל 60, במושב גנות, עם זוגתה ושני ילדיהן, אלאל יכולה לכאורה לנוח על זרי הדפנה. אבל אנחנו חיים בישראל. המאבק לביטוי עצמי, לרווחה כלכלית, לנשיות בהירה, נמשך. אל תטעו בחיוך המבויש ובעיניה הטובות. אלאל היא לוחמת, היא רוקרית, היא סקרנית, היא לא חוששת להתנסות, והיא תמיד תשאף להמציא את עצמה מחדש. גם בפתח העשור השביעי לחייה.