התוכנית של שמואל שי נולדה כקריאת תיגר על החדשות

רק אל תנסו לסכסך את שמואל שי, איש שמח וחבר של כמעט כולם, עם חבריו במחלקת החדשות של קול ישראל, באמירה שתוכניתו השבועית, “שי לשבת”, שחגגה שלשום חצי יובל, נולדה כקריאת התיגר שלו על החדשות, הניתכות על ראשינו מכל עבר. אבל מעשה שהיה, כך היה.
 

הסיפור החל עם מינויו של אמנון נדב למנהל קול ישראל. כחלק ממאמציו לנער את המערכת, הטיל על שי לפתוח פעמיים בשבוע את השידורים עם “השכם בבוקר”, שעה של סקירת עיתונות. הרומן שלו עם שעת השידור הלא שגרתית לא האריך ימים. כשלא נמצא במכרז מועמד ראוי לניהול מחלקת הבידור של הרדיו, נקרא שי לדגל. “הגיע תורך!” נאמר לו כמו בקיבוץ.
 

שי נענה לקריאה, אבל לך תנהל מחלקה אם עליך להשכים קום באמצע הלילה. אז נדב העבירו לשידור בשבת, בשמונה בבוקר. כאן אין עיתונים לסקור, ושי מצא עצמו בן חורין לשדר פרפראות כאוות נפשו, או בקיצור כל מה שלא חשוב, העיקר להחליק אל השבת בניחותא ועם חיוך.
 

“אתה יודע מה יכול להיות המצב האידיאלי?” הוא שואל ומצטט ידיעה שהופיעה, לדבריו, ב”המליץ”, ב־1887: “בידיים רועדות אכתוב הפעם ובלי להפחיד את הקורא. אני ממהר להודיעו כי לא קרה שום דבר רע. לא מת איש גדול, חלילה וגם שריפה לא הייתה בעיר. אני מצטער להודיע, אין לי חדשות’”.

מה יש לך נגד החדשות?
 

“זה לא נגד, שכך יהיה לי טוב, אבל כמה אפשר לשמוע אותן חדשות על סכינים, רציחות, מה לא, אתמול, לפני שבוע, לפני חודש וחוזר חלילה. די!”
 

למרות דימויו הצברי המחוספס, שי נולד בפולין כשמואל גולדברג. ארבע שנים לאחר עלייתו ארצה, ניצל בנס מהשואה. הוא יצא עם אמו לביקור אצל משפחתה בלודז’. “לבית הספר צריך לבוא בזמן”, אמרה, והם חזרו ארצה יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה.
 

כמה שלא רואים עליו, בגילו, 84, שי הוא השני בגיל בין המשדרים בקול ישראל אחרי איש קול המוזיקה, אלכסנדר תמיר, המבוגר ממנו בשנה. את המפגש הראשון שלו עם המיקרופון ערך בגיל 12, כששודר בקול ירושלים תסכית, שבו הופיע בקייטנה בתפקיד המפתח של מברשת שיניים.
 

בעשור שחלף מאז ועד להיותו איש רדיו על אמת, חיקוייו, שבהם הצטיין, הביאו אותו לפזז בלהקת הנח”ל הראשונה, בין השאר לצד יוסי בנאי. בגלל נטייתם לזיופים, הועמדו בטווח ביטחון מהמיקרופון בעת ביצוע השירים. בנאי נהיה מזה זמר־על, בעוד שי, שנשמע שואל בשורה המיתולוגית “מי ישחיז מגל וחרב?” ב”שיר המ”מ”, חיפש נתיבי פעולה אחרים. כשמתקשרים אליו, שומעים עד היום את “הורה היאחזות”. פעם נחלאי, תמיד נחלאי.
 

לאחר שניסיונו להיקלט בחקלאות בקיבוצו, מעיין ברוך, לא צלח, הגיע שי לעיר הגדולה עם נחמה, אשת חייו, שלה הוא נשוי בכיף 61 שנה. הקיבוצניק, שחיפש את המחר, נענה להצעה לשחק בהצגה של לורקה, בתיאטרון זירה, תמורת חמש לירות בהצגה, כי “היינו זקוקים לכסף כמו לאוויר לנשימה”. לאחר ההצגה העשירית לא יכול היה להשתעמם יותר ושוחרר עם פתק מרופא על דלקת עיניים. זה אמיתי, הוא מוכן להישבע.
 

אז, ב־56’, פתח בקריירה הרדיופונית המרתונית שלו, תחילה בגלי צה”ל, עד שבתוך חודשים חצה את הקווים לקול ישראל, כשתוכניתו הראשונה הייתה “עשרים מי יודע” של שמוליק רוזן. מאז פיתח מיומנות לשעשועוני רדיו, שהפרס הראשון באחד מהם הייתה דירה, ששניים זכו בה ונאלצו למכור אותה כדי להתחלק בכסף. בטלוויזיה הנחה שעשועון יחיד עם פז”מ קצר במיוחד. “בכל הנוגע לטלוויזיה, הקדמתי את זמני”, הוא סבור.

 

שי היה מחלוצי האופנה הבלתי נגמרת של ערבי ראיונות, שבה הוא ממשיך אחת לחודש ביפו. במסורת הזאת החל בתוכנית הראיונות “מי שבא בא”. יום אחד קיבל קריאה לעזרה מד”ר חיים שיבא, מנהל תל השומר. זה הביא לו כמרואיין את חברו, דוד בן־גוריון, לערב ראיונות, שהכנסותיו אמורות היו להניב כסף לרכישת מתקן רנטגן. “בלי פוליטיקה, נדבר על ילודה”, התנה בן־גוריון במפגש ההכנה שערכו השניים לראיון. כששי שאל אותו מדוע אין לו ארבעה ילדים, בן־גוריון ענה שפולה לא הסכימה, והוא לא יכול היה לאנוס אותה. כששי תיקן אותו וביקש ממנו לומר בראיון “להכריח”, הבין “הזקן” והתגלגל מצחוק.

לצד הרדיו, במרוצת השנים היה שי גם איש יחסי ציבור (בין השאר של הבימה ושל הפקות זרות) בעוד שעם קולו הצרוד וההגשה החברמנית שלו היה מנחה של תוכניות בידור רבות, ביניהן “חוחים וחיוכים”, שם שודרו לא מעטים ממערכוניו המבריקים של גדי יגיל.
 

הוא טיפוס משעשע מטבעו, אבל תמיד ידע בזמן להיות רציני. כך היה בשנות ה־70 שליח עלייה חרוץ בארצות הברית, כך החל את לימודי ההיסטוריה שלו מעבר לשנתו ה־50 ובהיותו בן 60 וכמה, זכה כדת וכדין בתואר שני, שעמו הוא מפליג להרצאות, שבהן הוא משלב היסטוריה עם הומור ופיקנטריה.
 

מכל הטוב הזה נוהג שי להרעיף על מאזיניו ב”שי לשבת”, הנפתחת עם האות שלה, ציוצי “ריקוד ההוביטים” של שם טוב לוי. בתוכנית חצי היובל ששודרה שלשום, שאליה התייצב לאחר שיצא עם רעייתו לקרוז בסקנדינביה, סיפר על הרצל (“הייתה לו משפחה, שאפילו שייקספיר לא הצליח להמציא שכמותה”), לעג לסקרים אגב סיקור אי אלה סקרים הזויים במיוחד, וכמפרגן מטבעו גם עשה כבוד לעמיתו, טכנאי קול ישראל (ומומחה חידודי הלשון), יעקב פרוינד, בצאתו לגמלאות. 
 

לדבריו של שי, התנאים שבהם נעשית “שי לשבת” לא פשוטים. “כגמלאי רשות השידור, שנקווה שתחזיק מעמד, משלמים לי מאה שקל ברוטו לתוכנית”, הוא חושף. “כמוני גדעון הוד, מושיק טימור ויובב כץ. יודעים שנהיה מוכנים לשדר אפילו בחינם. הפסיקו להשאיר לי עיתונים, ולתוכנית שלי אין עורך. מה שמוקלט, משודר”.
 

“המיקרופון אצלי כמו מחלה”.