"הקדוש ברוך הוא זיכה אותי במתנה, ואין לי מושג מה זה ולמה זה", פותח אריאל זילבר את הראיון שלנו. "אני יודע דבר אחד: בכל פעם שאני שר שיר שלי או של מישהו אחר, ההרגשה שלי היא כאילו שאני עושה אותו בפעם הראשונה. אפילו שאני מאוד מדייק במנגינה, רק לעתים נדירות אני מאלתר. ויש לי אמת מידה לשיר אם הוא טוב או פחות טוב: אם השיר מצליח לשמח אותי ולתת לי הרגשת עילוי לנשמה, אז הוא טוב. ואם לא, אז לא. זו מתנה מהקדוש ברוך הוא".
זה 50 שנה אריאל זילבר נהנה על הבמה. האיש פשוט אוהב לשיר. מי בכלל זוכר שבתחילת הדרך הוא היה מלחין, ורק אחר כך עבר לקדמת הבמה. "אף פעם לא חשבתי על עצמי כזמר", הוא אומר. "אף פעם לא אמרו לי שאני שר טוב או שיש לי קול טוב. פשוט ראיתי שקשה מאוד להגיע לזמרים ולהציע להם שירים, אז הרגשתי שאני יכול לעשות את זה טוב יותר בעצמי. הלכתי על זה בכל הכוח - והצלחתי".
באותם ימים בדיוק הוא גילה גם את הרוק'נרול, ועד היום הוא מתרגש כשהוא נזכר בהתאהבות הראשונה שלו. "הזמר הראשון שאהבתי היה הארי בלפונטה, זה אומנם לא בדיוק רוק'נרול אלא יותר קליפסו, אבל אליו התחברתי. כשהרוק'נרול מאמריקה נכנס לרדיו שלנו, נדלקתי על הקצב עם כל הזמרים האמריקאים משנות ה־50: צ'אק ברי, פאטס דומינו, ג'רי לי לואיס, ליטל ריצ'רד ועוד. נמשכתי בעיקר לרוקרים שניגנו בפסנתר בטירוף".
מאז מלווה זילבר (73), מראשוני הכותבים והמבצעים של הרוק הישראלי, את הפסקול הישראלי בכישרונו הרבגוני. בסקירה כללית של הקריירה הענפה של זילבר אפשר למצוא מעין דיסוננס רב–פרצופי שהפך אותו לאייקון: מצד אחד הרוקר הפרוע, המחאתי וחסר הרסן, מצד שני המלחין העדין והרך, מצד שלישי מוסיקאי המחובר היטב לשורשיו המזרחיים ומצד רביעי יוצר הפתוח להתנסויות מוזיקליות חדשניות ובלתי שגרתיות, ועל כל אלה מנצח קולו הייחודי.
רבות דובר על דעותיו הפוליטיות, על מחאותיו הפומביות שעוררו לא מעט פרובוקציות לאורך הדרך, אבל על דבר אחד לאיש אין ויכוח בכל הקשור לזילבר: כישרונו המוזיקלי. במשך שנים תרם לפנתאון, הן כיוצר והן כמבצע, שלל קלאסיקות, בהן "רוצי שמוליק", "הולך בטל", "סוף עונת התפוזים", "בטי־בם", "מסך עשן", "תן לי כוח", "החברה להגנת הטבע", "ואיך שלא", "אגדה יפנית", ועוד רשימה אינסופית של שירים שטיפחו דורות על גבי דורות של מוזיקאים.
עצמאי בשטח
עולם המוזיקה אף פעם לא היה זר לזילבר. הוא נולד בתל אביב ב–22 בספטמבר 1943 לזמרת ברכה צפירה (אחת הכוכבות הראשונות בזמר העברי בשנות ה–30 וה–40) ולכנר הפילהרמונית בן עמי זילבר, כך שמגיל צעיר גדל בחממה שכללה שילוב של זמר עברי ומוזיקה קלאסית. "אבי היה לוקח אותי לחזרות של התזמורת עוד בהיותי תינוק", זילבר מספר. "נהגתי לשבת מתחת לכיסא שלו ולמלמל מנגינותיו. במקביל הייתה אמי מתרוצצת בעולם מטעם הסוכנות היהודית. הערצתי מאוד את אמא שלי, הייתי הולך להופעות שלה".
עם הגיעו לגן חובה הועבר מבית הוריו אל קיבוץ גן שמואל, שם שהה עד גיל 15. "מגיל 4 הייתי ילד חוץ, ורק כעבור עשור חזרתי לגור עם הורי. אני זוכר שבקיבוץ תמיד היו שואלים אותי: 'למה אתה צועק?', והייתי עונה: 'אני לא צועק, אני שר!'. בכלל, בבית דיברו רק על מוזיקה, וזה הדבר היחיד שהיה לי בראש באותה תקופה".
כששב לתל אביב, החליט להצעיד את חיבתו לצלילים קדימה ופנה ללימודי מוזיקה אצל ד"ר צבי קרן ובאקדמיה. תחילה למד לנגן בצ'לו ובחצוצרה, ובהמשך גילה את הפסנתר והקלידים.
במקביל ללימודי המוזיקה עבד כטבח וכנגן במועדון "וויסקי א–גוגו" והחל ליצור שירים בעצמו. משכשלו ניסיונותיו להציע שירים לאמנים מקומיים, החליט לנסות את מזלו בחו"ל. ב־1967 נסע לבריטניה, מעצמת המוזיקה דאז. האגדה מספרת שבזמן שהותו בלונדון יצרה אמו קשר עם רינגו סטאר, מתופף הביטלס, והציעה ללהקה להקליט שיר שלו, אך הלה דחה את ההצעה בתואנה שהם יוצרים את שיריהם בעצמם.
חדור מוטיבציה עבר זילבר ב–1968 לצרפת, ובאותה תקופה הצליח למכור את לחניו הראשונים לצמד העופרים הפופולרי, שהקליט שניים משיריו: "Let’s Try" ו"Purple Eye" (שלימים יהפוך ל"ככה את רצית אותי"). צמד העופרים הפך את זילבר למלחין ג'ינגלים מבוקש בצרפת, ובמקביל הוא מכר את שיריו לזמרות הצרפתיות פרנסואז הרדי ורג'ין. האחרונה הקליטה את לחנו לשיר צרפתי שלימים יהפוך ל"בטי־בם". באותה תקופה פנו אליו לא מעט זמרים והרכבים וביקשו שימכור להם את שיריו, אך זילבר דחה את הצעותיהם בנימוס: "הייתי בררן מאוד במבצעי שירי. היו פעמים שמישהו הסכים להקליט שיר שלי, אבל התאכזבתי מהביצוע והעיבוד וסירבתי שיקליט אותו".
את תקליטון הסולו הראשון שלו הקליט בצרפת ב–1971, והוא כלל את השירים "Movie Instead" ו"When It’s Time". התקליטון נכשל בצרפת, אך השיר "סרט במקום" זכה להצלחה נאה בישראל ואף דורג במצעד הפזמונים. ההצלחה המינורית בישראל עודדה אותו לחזור לארץ, והוא החל ליצור שירים לאמנים מקומיים: לגשש החיוור יצר את "האישה היחידה בחיי" ואת "בטי־בם", שלחנו עבר גם לרבקה זהר עם מילים אחרות לשיר "סיפורי סבתא".
בעודו מייחל לפריצה הגדולה, הכיר את מי שיהפוך לחבר נפש קרוב שלו ושותפו ליצירת כמה שירים - שמואל צ'יזיק, שנפטר ב–1987. "את שמוליק הכרתי כש'בא לשכונה בחור חדש מאמריקה', עם כל התקליטים של כל הכוכבים מארצות הברית שרק חלמנו להשיג תקליטים שלהם, ומיד התחברנו", הוא משחזר. "בהמשך התברר שגם הוא כותב שירים. הוא היה בחור עדין וביישן וגם אני לא הייתי מי יודע מה חוצפן, כך שמיד נקשרנו בחברות. אני זוכר שהוא היה משמיע לי שירים שלו, ואהבתי אותם מאוד. היינו עושים סקיצות של השירים שלו: אני על פסנתר והוא שר. לימים מצאתי קסטה שעשינו יחד ושכחתי ממנה והקלטתי באמצעותה את אלבומי האחרון, 'מישהו'.
"כשהתפרסמתי כבר, הוא רצה שאשיר שירים שלו, אבל לי היו בראש השירים שלי ולא כל כך רציתי, עד שהשתכנעתי ויצאו לנו כמה קלאסיקות כמו 'רוצי שמוליק' ו'החברה להגנת הטבע'. בשנות ה–80 התרחקתי מתל אביב, אבל הקשר נמשך עד למותו ביום הברית של בני, בן עמי".
תמוז בלהבות
במחצית הראשונה של הסבנטיז ניסה זילבר בכל כוחו להשתלב בתעשיית המוזיקה: הוא הלחין לסרטים - בהם "סיקריקים" ו"לאן נעלם דניאל וקס", שכלל את שירו "אגדה יפנית" - הוסיף ליצור עבור זמרים וזמרות ישראלים, להקליט שירים בעצמו בישראל ובצרפת ולהופיע המון. בין היתר חימם בצרפת את הופעותיו של ישראלי נוסף, מייק בראנט שמו.
בהמשך חבר לשלום חנוך, ליהודה עדר, לאיתן גדרון ולמאיר ישראל, וכך קמה להקת תמוז, שביצעה בעיקר שירים שיצרו זילבר וחנוך, בהם "סוף עונת התפוזים", שהפך לשם אלבומה היחיד של הלהקה. אף שתמוז נחשבת לאחת מאבני הדרך המשפיעות והבולטות ברוק הישראלי בדיעבד, בזמן אמת היא הקדימה את זמנה ונתפסה כ"קשה לעיכול" בקרב הציבור. זילבר הלחין ללהקה את "ככה את רצית אותי" ו"הולך בטל", שנחשבים עד היום ללהיטיה הבולטים.
לצד ההופעות עם תמוז, החל זילבר לעבוד על שירים משלו. אחד השירים שהקליט באותה עת היה "רוצי שמוליק", שהוצע ב–1973 לצמד פנינה ואנדריי, שדחה את השיר בטענה שהוא "יותר מדי ילדותי". ב–1976 נמסר השיר לחברי תמוז, שאף הם דחו אותו בתואנה שאינו הולם את הקו המוזיקלי של הלהקה. יש הטוענים כי דחיית השיר היא אחת הסיבות לכך שזילבר עזב את הלהקה.
"צ'יזיק, כאמור, כתב את השיר. לאחר שכולם סירבו לגעת בו, כדי לרצות אותו, החלטתי לבסוף להקליט אותו. שרתי אותו בדיוק כפי ששמוליק בעצמו שר אותו", מספר זילבר. עם צאתו לרדיו הפך השיר ללהיט היסטרי שנבחר לשיר השנה ב־1976, והפך, לראשונה, את זילבר לכוכב ענק ולזמר השנה: "אף אחד לא חשב שתהיה לשיר הצלחה כזאת", הוא נזכר, "בהתחלה די התעלמתי ממנו, כי היו לי שירים רבים במגירה כמו 'ברוש' ו'שמש־שמש' שהקלטתי כאמור קודם לכן, אבל אי אפשר לדעת אם שיר יצליח או לא".
הצלחת קריירת הסולו שלו הובילה אותו בסופו של דבר לעזוב סופית את תמוז, להתמקד בהצלחתו ולהוציא את אלבום הבכורה שלו, "אריאל זילבר", המכונה גם "רוצי שמוליק", ונחשב לאלבום פופ–רוק קצבי ותוסס ששבר את שיא מכירות התקליטים דאז: 70 אלף עותקים. "אז לא הייתי מה שאני היום", זילבר מתוודה, "לא התייחסתי ברצינות להצלחה הראשונה שלי ולעצמי, והייתי משנה זאת. אבל אז לא הייתי מי שאני היום. היום אני שמח מאוד עם הקדוש ברוך הוא, עם עצמי, עם משפחתי ועם אשתי היקרה ששומרת עלי".
מלבד שיר הנושא, כל שירי האלבום - שכלל שירים חדשים, אך בעיקר מקבץ שירים קודמים - הפכו להיטים המזוהים עם זילבר עד היום: "שמש־שמש", "בטי־בם", "תני לי מחסה", "דרך ללא מוצא", "אגדה יפנית", "ברוש", "שיר דייגים", "ככה את רצית אותי" (מתוך הופעה חיה של תמוז מ־1976) ו"סרט במקום" בגרסת התקליטון הצרפתי.
את האלבום המצליח הפיק זילבר בחברה שהקים עם אמרגנו מירון רכטמן - "הפקות בטי־בם". הוא יצא בחברת "התקליט חיפה", והוקלט באולפני קולינור, כשזילבר קיבץ לצדו סוללת נגנים מובחרים: חיים רומנו, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. "אני זוכר שנהנינו מאוד לעבוד על האלבום הזה והתענגנו זה על נגינתו של זה", הוא חוזר אל הסבנטיז בערגה. "הרעיונות של כולם התקבלו בברכה, ושתדע לך שעל הצלחה אף אחד לא חשב, רק על ליצור מוזיקה נהדרת יחד". תודה מיוחדת הוא שומר לאמרגנו מאותה תקופה: "מירון היה זה שלחץ עלי, עודד ודחף אותי להוציא את האלבום".
חבר של קבע
כ–40 שנה לאחר יציאת אותו אלבום ביכורים, זילבר סגר לאחרונה מעגל והוציא אלבום חדש, "מישהו", משיריו המשותפים עם צ'יזיק: "האלבום נולד כשהעברתי חומרים ישנים למחשב ונתקלתי בהקלטות ובמוזיקה שמאוד אהבתי והחלטתי להקליט אותן כמו שצריך", הוא מסביר. האלבום, שנכנס לפלייליסט בגלגל"צ וזכה להצלחה רבה, עדיין לא מאפשר לזילבר לנוח על זרי הדפנה, אלא מדרבן אותו לעמול נמרצות על האלבום הבא: "כמעט תמיד אני בהקלטות של האלבום הבא או בהופעות. אין זמן לנוח".
יש זמן אידיאלי שבו שורה עליך המוזה?
"אין כזה דבר, אבל בכל זאת יש משהו. המנגינות תמיד באות בהיסח הדעת, ואז צריך לדעת לתפוס אותן. אולי בגלל זה אני חושב שהן באות ממקום גבוה. בכל אופן, היום יש סלולרי עם אפשרות הקלטה, ותכף כשהמוזה באה אני תופס אותה. פעם הייתי רוכב על אופניים בעיר והייתה באה לי מנגינה, אז הייתי נוסע מהר הביתה, עולה חמש קומות ואם הייתי זוכר, הייתי תופס אותה. זה היה קשה יותר, אבל מה שזכרתי - זכרתי טוב".
מה דעתך על המוזיקה העכשווית?
"אהבתי, אוהב בהווה ואוהב בעתיד כמעט את כל סוגי המוזיקה: מוזיקה קלאסית, אולדיז, שירים מכל השפות, גם ערבית, מוזיקה ישראלית, מזרחית, ישראלית עכשווית. זה משתנה לפי תקופות אצלי".
איך אתה משתלב בעידן הרשתות החברתיות והיו–טיוב?
"בהפסקות בין העבודות על השירים אני שומע המון מוזיקה מהיו–טיוב. יו־טיוב זה משהו שמביא אותי לחשוב על ימות המשיח. בכלל, כל מה שקורה במדע ובטכנולוגיה, אלה פעמי משיח".