שלושים שנה אחרי מותו, הגיע הזמן להודות: אין באמת סיבה נראית לעין או נשמעת לאוזן שבזכותה זוהר ארגוב הוא הגדול מכולם. הוא עדיין תעלומה לא פתורה. אלפי המאמרים, הספקולציות, הראיונות, המחזות, הסדרות והסרטים שיצאו לאור מאז מותו - ניסו להסביר זאת, אך לא ממש הצליחו. גם אני לא באמת מצליח להבין למה רועד לי הלב כשאני שומע אותו.
אפשר ללכת לפתרון הקל ולהגיד שהוא היה הגדול מכולם. אז כן, היו לו קול ענק ושירים פנטסטיים; אבל גם לאבנר גדסי יש קול ענק ושירים פנטסטיים, וגם לשלומי שבת ולעוד מעטים וטובים אחרים.
יותר המרילין מונרו, אלביס פרסלי, ג'ון קנדי והנסיכה דיאנה ביחד
יגידו שהוא מת באורח טרגי ומסתורי. יותר מעפרה חזה ז"ל? הנה מישהי עם קול נהדר, שירים נפלאים ומוות יותר מסתורי מהמוות של מרילין מונרו, אלביס פרסלי, ג'ון קנדי והנסיכה דיאנה ביחד. ובכל זאת, השנים שעוברות משכיחות את חזה והשירים שלה. אז למה דווקא ארגוב?
כאמור, אני באמת לא יודע. כדאי להגיד את האמת עד הסוף: ארגוב היה אדם קשה. יותר מזה, הוא היה אדם בעייתי - נרקומן ואיש אלים שהורשע באונס - מה שעוד יותר מעצים את גדולתו. למרות כל המגרעות האלה, ישראל לא נגמלה ממנו. כנראה כך נראה שליט, אחד שלא מפחד שיראו אותו עירום. הכריזמה שלו הייתה כל כך חזקה ששום דבר לא הפריע לעם שלו להמשיך לאהוב אותו. זה המלך שלך, ישראל, תרצי או לא.
גם העובדה שהוא לא בר־תיוק ואי אפשר באמת להגדיר אותו - אינה עוזרת. אני גם לא קונה את הניסיונות לגמד את כישרונו ולהגיד שרק עם השנים נבנה המיתוס ושמו התהדר. אם זה לא היה טוב, זה לא היה מחזיק עד היום.
מצולק, עז, חסר גבולות ושנוי במחלוקת
אולי התשובה טמונה בכך שהוא עדיין נותר סימן שאלה - כזה שאי אפשר באמת להכניס אותו למגירה ברורה. היה לו את זה בטונות. הרי כריזמה היא הדבר הכי מבוקש בתעשיית הבידור, ואותה היה לארגוב יותר מכל דבר אחר: יותר מקול, יותר ממוזיקה, יותר מסיפור אישי.
במידה מסוימת ארגוב משקף את פני המדינה: מצולק, עז, חסר גבולות ברורים ושנוי במחלוקת. לכן ככל הנראה הוא לא יורד מסדר היום, ודמותו ממשיכה לרתק אותנו גם כיום.