דורית ראובני מודה שלא כל תלמידיה בסטודיו לאומנויות הבמה בגבעתיים, שם היא מלמדת פיתוח קול כבר 13 שנה, מכירים אותה כזמרת. "אני לא מתביישת אלא אף גאה לומר שאני זמרת ותיקה", היא אומרת, "זה שהגעתי לגיל 66 ואני עדיין שרה ומופיעה זה לא מובן מאליו. התמזל מזלי. התלמידים אולי לא מכירים אותי, אבל אחרי השיעור הראשון הם חוזרים בהתלהבות, כי מסתבר שהם מספרים להוריהם עלי, והם בהחלט מכירים אותי. ואז הם לומדים על המורה שלהם דרך היו־טיוב. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש".
אבל נדמה שבשנתיים האחרונות הצליחה ראובני להמציא את עצמה מחדש. "אני מרגישה בשיא שלי יחסית לגילי המופלג", היא צוחקת, "אני לא אוהבת להשתמש במילה 'קאמבק', כי מעולם לא פרשתי. בכלל, אסור להגיד לאומן את המילה הזו, זה מעליב. אני עסוקה כל הזמן בפרויקטים, ועכשיו, במופע 'שלושתנו', אנחנו עוד לא מעכלים את גודל ההצלחה".
"שלושתנו" הוא מופע שרץ כבר שנתיים, ובמסגרתו מבצעת ראובני עם חבריה חנן יובל ואורי הרפז את מיטב שיריהם, ושירים אחרים שהם אוהבים. "בהתחלה עשינו מופע ניסיון, אחרי שתמיר הרפז, אחיו של אורי, הציע לנו לאחד כוחות", היא מספרת, "הוא ידע ששלושתנו משתפים פעולה במסגרות כאלו ואחרות כבר שנים רבות, מימי הלהקה הצבאית ואחריה, וכיוון שאורי השתחרר בדיוק מצמד הפרברים, החלטנו לנסות. אחרי המופע הראשון כבר היה לנו ברור שאנחנו ממשיכים ומאז אנחנו במסכת הופעות אינטנסיבית, בלי עין הרע. אני כבר לא זוכרת כמה זאפות עשינו. הקהל צעיר, בינוני ומבוגר, ואנחנו משמרים את הזמר העברי והשירים הקלאסיים דרך המופע. זה חשוב בימינו. בימים אלה 'שלושתנו' חוגג שלוש שנים והחל מדצמבר יוצאים לסיבוב הופעות בכל הארץ ששיאו יהיה בהופעת ה־200 שתתקיים בפברואר".
תשואות ראשונות
ראובני, שחתומה בקולה על קלאסיקות כמו "היום היום", "יש פרחים", "מסביב למדורה", "האיש מן הבקעה", "רכבת העמק", "פגישה, חצי פגישה", "אדם צובר זיכרונות" ועוד, חוגגת בימים אלו 50 שנות קריירה שידעה עליות ומורדות, אך בעיקר הקנתה לה כרטיס כניסה לפנתיאון הזמר העברי.
"אם אחרי 50 שנה אתה עדיין מכיר אותי, יודע מי זו דורית ראובני, אז כנראה שעשיתי משהו נכון", אומרת, "אני מודה, היו זמנים, בייחוד אחרי מלחמת יום כיפור, שבהם הייתי אבודה. היה שלב ששום שיר שהקלטתי לא הפך להיט. חשבתי שנגמרו ימי התהילה שלי. למזלי, תמיד הייתי עסוקה בהפקות שונות שבעלי יעקב (מנדל) עזר לי להרים, וזה שמר אותי בתודעה. העשייה היא סוד הקסם".
היא נולדה בקיבוץ שער העמקים לאברהם, יליד סקופיה, ולאסתר, ילידת בלגרד. "גדלתי בבית שדיברו בו לדינו כל הזמן. שפת הלדינו והרומנסות היא העבר של ההורים שלי. הם היו חלוצים בארץ, ורוב משפחתם נרצחה בשואה. במשך שנים רבות לא העזתי לשיר בלדינו כי זה היה כרוך בעצב רב, שהזכיר את משפחתם שאבדה.
לפני 40 שנה אבי נתן לי את ספר האנתולוגיה של יצחק לוי בלדינו, ולא העזתי לגעת בו. רק אחרי שנים רבות הרגשתי שבשביל אבי אני חייבת לאזור אומץ והקלטתי דיסק בלדינו כמתנת הפתעה ליום הולדתו. מבחינתי זה הדיסק הכי מוצלח. מאז, בכל הופעה שלי, אני מבצעת גם שיר בלדינו".
כבר כשהייתה פעוטה גילתה את חיבתה לשירה. "התמונה הכי זכורה לי מתקופת הגן היא שאני עובדת בערוגה עם מעדר ושרה. הזיכרון הכי חקוק לי מילדותי בקיבוץ זה כששרתי את 'מה נשתנה' בערב פסח. מיד אחרי זה הורי נסעו לשליחות בארגנטינה, כשהייתי בת 9 בערך".
שם, בארגנטינה, הבינה שהמוזיקה היא ייעודה. "בבואנוס איירס, הורי הביאו לי גיטרה ושכרו מורה שלימד אותי לנגן. לא חשבתי אז על כיוון מקצועי. למדתי שירי עם ספרדיים, שרתי וניגנתי. כשחזרתי לארץ כבר הגעתי עם כמה גיטרות וידעתי שזה מה שאני אוהבת ושזה מה שאני רוצה לעשות 'כשאהיה גדולה'!".
עם שובה לקיבוץ בגיל העשרה, החליטה להתייחס ברצינות רבה יותר לתחביב וניסתה לשלוח לחמה על פני המים. "אם היום אני נראית לך די ביישנית ועצורה, אז בנעורי הייתי די חצופה. שמעתי שיש תחרות כישרונות צעירים של 'מעריב לנוער'. נסעתי באותו הרגע משער העמקים לתל אביב לאודישן. לא התקבלתי, אבל הייתה לי תעוזה לעשות זאת. אחרי זה, כששמעתי על 'תשואות ראשונות', תוכנית כישרונות צעירים של קול ישראל, שלחתי מכתב לרדיו וקיבלתי זימון.
"אני זוכרת שנסעתי עם אחי יובל, זכרו לברכה, למועדון 'צוותא' בתל אביב, שם התקיימו הבחינות. שרתי בספרדית ואני בטוחה ששרתי טוב, אבל אז איש הרדיו יוסף (פפו) אריה ז"ל אמר לי: 'יש לך מקום מובטח בשנה הבאה רק אם תלכי למורה לפיתוח קול בתל אביב, לולה שנצר'. עשיתי זאת ובמשך שנה שלמה נסעתי מדי שבוע משער העמקים לתל אביב רק כדי ללמוד אצל שנצר פיתוח קול באופן מקצועי".
ב־1968, כשהייתה בת 16, היא התקבלה לתוכנית, ושרה בה את "הנך יפה, רעייתי" (שפרסם אז הזמר מוטי ברכאן) ושיר ספרדי. "אז למעשה החלה רשמית הקריירה שלי", היא אומרת. "בעקבות החשיפה הגדולה הוזמנתי לשיר במופע שנתי בהיכל התרבות, שבו ביצעתי את 'יש לי חלום' של יהורם גאון ושיר בספרדית. אחת הנוכחות במופע הייתה רבקה זהר, ואני, החוצפנית, ניגשתי אליה וביקשתי חתימה! בכל אופן, למזלי החליטו ברדיו במקרה שדווקא החלק שאני אמורה לשיר בו יועבר בשידור חי ברדיו, ואחרי השידור קיבלתי טלפונים ממוני אמריליו ואפי נצר ועוד".
הרגשת שיש בך משהו?
"רק בזמן שידור התוכנית. ישבנו כל המשפחה והחברים בקיבוץ צמודים לרדיו, וכשבקעו מהרמקולים מחיאות הכפיים הארוכות - הבנתי שאולי בכל זאת משהו מתרחש פה".
הטיפ מרבקה מיכאלי
בעקבות החשיפה קיבלה ראובני הצעות משלל להקות צבאיות, "אבל בגלל שעדיין רציתי ללמוד פיתוח קול אצל לולה התל אביבית, החלטתי לוותר על להקת פיקוד הצפון או להקת חיל הים שהיו ליד הבית שלי, והעדפתי להתגייס ללהקת פיקוד המרכז. למזלי, לאבי היה חדר שכור בתל אביב, אז גם היה לי איפה לגור".
כשהתגייסה בשנת 1970, להקת פיקוד המרכז הייתה "בין תוכניות", וקצין החינוך של הפיקוד יצחק (איצ'ה) גולן החליט להוציא את ראובני להופעות סולו, עד שיספחו אותה לתוכניתה המתגבשת של הלהקה.
"אני זוכרת שהופעתי לבד עם גיטרה ועברתי ממוצב למוצב", היא מספרת, "האמת שהתייחסו אלי שם קצת כברווזון מכוער. לא הייתי יפה. לא היה לי ביטחון עצמי. אבל כשפתחתי את הפה - כולם התאהבו. יום אחד, כשעוד הייתי חיילת, התארחתי ב'שלכם לשעה קלה' בבית המורה בתל אביב, ורבקה מיכאלי, שחיבבה אותי, ניגשה אלי במהלך החזרות, הראתה לי את האף שלה ואמרה שהוא מנותח ושזה עושה פלאים למראה. בעצתה, הלכתי לדוקטור שולמן שסידר לי את האף - ובכך הייתי מהזמרות הראשונות שעשו זאת בארץ - וזה גרם לי להרגיש יפה".
בסוף 1970 צוותה לדורון סלומון, והשניים נכנסו לאולפן והקליטו ביחד שלושה שירים: "יש פרחים", "יש לי חלום" ו"בכל מקום". "זו למעשה הפעם הראשונה שנכנסתי לאולפן מקצועי. אני זוכרת שכשהייתי באכסניה הצבאית ב'קרייתי' והשירים התנגנו פתאום ברדיו והפכו ללהיטים, התחלתי להזיע. פתאום שמעתי את עצמי כזמרת, אבל לא במסגרת תחרות נוער אלא כדורית ראובני. בעקבות השירים התחילו להכיר אותי ולהזמין אותי להמון תוכניות רדיו. פתאום הרגשתי פופולרית".
ב־1971 צוותה לגיא יפה ולצביקה כרמל, "שלישיית פיקוד המרכז", ועמה הקליטה את הלהיטים "היום היום" ו"יש פרחים" (בגרסה אחרת) שהפכו אותה לכוכבת. "כשהצטרפתי סוף־סוף ללהקת פיקוד המרכז כבר 'היום היום' היה בראש מצעד הפזמונים. זה היה טירוף. כשהלהקה עוד הייתה בתהליך גיבוש, צילמנו את הקליפ ל'מסביב למדורה'. יום למחרת צאתו הייתי מפורסמת, שזה אומר כתבות ב'להיטון', ראיונות ברדיו, השתתפות במופעי טלוויזיה. הצלחה שקשה לי לתאר במילים".
בשנת 1972 השתתפה בתוכניתה של להקת פיקוד המרכז "שר מי ששר אחרון", וביצעה כסולנית את הלהיטים "האיש מן הבקעה" ו"שבחי החושך", והכירה את אהבת חייה, חבר הלהקה יעקב (יענקל'ה) מנדל, כיום יו"ר אמ"י שהפך לבעלה.
"יעקב היה בכלל בנח"ל, אבל בשלב מסוים הוא הבין שבוער בו ללכת ללהקה צבאית. בעצתם ובעידודם של שלמה ארצי ובני נגרי, שאותם פגש בתחנת דלק, הוא ניגש לאודישנים ללהקה והתקבל לצוות הווי בקעה. כשחיברו את צוות הווי בקעה עם צוות הווי צנחנים ושלישיית פיקוד המרכז ויצרו את להקת פיקוד המרכז - הכרנו. אלמלא אותה פגישה מקרית עם ארצי ונגרי, אני לא יודעת איך הדברים היו מתגלגלים".
מבחן הרדיו
עם שחרורה מהצבא בשנת 1973, הרגישה ראובני שימי תהילתה מאחוריה. "הייתי במשבר, חשבתי שהמזל נגמר וזהו, מהר מאוד איעלם מהתודעה. זו הייתה תקופה מערערת ומפחידה, אבל למזלי העסקתי את עצמי בלהופיע ולעבוד, וזה עזר לי להתמקד רק בדברים הטובים", היא מספרת.
בשנה ההיא יצא "ציפור בגשם", אלבום הבכורה של ראובני, שאת כולו הלחין מוני אמריליו ובלטו בו, מלבד שיר הנושא, גם "לכל אחד ירושלים" ו"שיר מתוק". "האלבום והשירים היו די מצליחים, אבל עדיין הרגשתי שבזאת נגמרה התהילה שלי", היא מסכמת.
בשנות ה־70 הוסיפה להקליט אלבומים ושירים. היא השתתפה בפסטיבלים ובמופעים (כמו "לקום בשש בבוקר" עם דודו זכאי), אך לא הצליחה לשחזר את ההצלחה מימי הלהקה הצבאית והחליטה להוריד הילוך בקריירה. "נולדו הילדים, ואני אדם משפחתי מאוד", היא מסבירה, "רציתי להיות אמא אוהבת ומחבקת וללוות כל רגע בחיי הילדים. אחרי שנולד בני הבכור טל, שהוא מפיק וזמר ונולדה בתנו מור, יוצרת וזמרת בפני עצמה, הפקנו יעקב ואני מופע משירי שנות ה־60 שנקרא 'שדות ירוקים' והופענו בכל קיבוץ שאתה רוצה, אבל הרדיו לא אהב את זה.
"ב־1986, כשהילדים גדלו קצת, החלטנו יעקב ואני שהגיע הזמן להעלות הילוך. שמעתי את האלבום שאילן וירצברג עשה עם גלי עטרי, 'אמצע ספטמבר', והחלטתי לצלצל אליו וביקשתי ממנו שיפיק לי אלבום חדש אחרי הפסקה ארוכה שבה לא הקלטתי. לשמחתי הוא הסכים. אילן, שהיה מאוד נחמד והעבודה איתו הייתה חוויה עצומה גם בפן האישי וגם בפן המקצועי, עשה עבודה נהדרת. כך נולד האלבום 'שינויים', שחוגג היום 30 שנה וכלל את הלהיט 'אדם צובר זיכרונות', שדי החזיר אותי לתודעה. לא האמנתי שזה יהפוך לכזה להיט ענק".
מדוע לא ניצלת את המומנטום המחודש?
"הייתה לנו טרגדיה נוראית במשפחה: אמי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בטיול שורשים עם אבא שלי ביוגוסלביה. זה שבר אותי טוטאלית. כתוצאה מהאסון, יעקב ואני החלטנו להביא עוד ילד לעולם ולקרוא לו על שמה. קראו לה במקור 'אסתיקה', אז קראנו לילד 'אסי' שזה שילוב אותיות שמה, והוא כיום מוזיקאי ויוצר מחונן.
"מאז אותה טרגדיה הורדתי הילוך גם בגלל האבל וגם בגלל התינוק החדש, אבל בכל זאת החלטנו לעשות משהו. אז שלחנו שירים לקדם אירוויזיון, והתקבל השיר 'בית בקצה הקשת' של אורי הרפז ועידית חכמוביץ' ז"ל. לצערי גם השיר הזה כשל. למרות זאת, ב־93' הוצאנו דיסק חדש בשם 'בית בקצה הקשת' וחזרתי להופיע. בשנת 2000 זכיתי שוב להצלחה, הפעם עם אלבום הלדינו שהוצאתי לכבוד יום הולדתו של אבי".
מהי הצלחה בעינייך?
"בשבילי הרדיו הוא תמיד הסימן להצלחה. אם משמיעים אותי ברדיו - אני יודעת ומרגישה שהצלחתי".
ומשמיעים אותך?
"ברוך השם. תמיד משמיעים את שירי מימי הלהקות הצבאיות ושירי סולו. זה מרגש".
איך את מקבלת את השינויים שחלו בתעשייה בעידן הרשתות החברתיות?
"זה טוב מאוד, אבל עדיין יש חשיבות רבה בעיני לפלייליסט ברדיו, שבו אני צריכה להעמיד עצמי במבחן בפני אנשים שלא יודעים אולי מי אני. נגמרה התמימות של פעם. פעם לא היו כל כך הרבה ערוצים. קיבלנו המון כבוד כיוצאי הלהקות הצבאיות. אם תשים לב, רוב הזמרים הבולטים מהתקופה שלי יצאו מלהקות צבאיות".
את מרגישה מוערכת כיום?
"מאוד".
מה המחמאה הכי גדולה שקיבלת?
"לא השתנית עם השנים".
איזה שיר מהשירים שלך אהוב עלייך ביותר?
"השיר 'סוף הנפילה' מתוך ערב שירי המשוררים הראשון של גלי צה"ל משנת 1972, כי מבחינה ווקאלית זה השיר שיצאתי בו הכי זמרת. זה שיר הכי קשה והכי מאתגר לביצוע".
מה דעתך על קאברים שעושים לשירים שלך?
"בהתחלה קצת היה תמוה בעיני שמחדשים שירים שלי, אבל אז הבנתי שזה ממקום של פרגון, ולמדתי לקבל את זה. הקאבר האהוב עלי, ואולי היחיד שאני באמת אוהבת, הוא של אברהם טל ל'אדם צובר זיכרונות'. הוא עשה שם עבודה נהדרת".
את מאזינה לשירים חדשים?
"בטח, כל הזמן. היום ישנם שינויים מוזיקליים נהדרים ומרעננים ולא מעט כישרונות. אני מאוד אוהבת את זה וגם מלמדת את תלמידי את השירים החדשים".
מה את עושה בימים אלה מלבד "שלושתנו"?
"האמת ש'שלושתנו' מאוד אינטנסיבי, אבל אני גם מופיעה עם יעקב וילדי במופע 'הקול נשאר במשפחה', מופע שאומנם אנחנו לא מפרסמים יותר מדי, אבל הולך די טוב. מרגש להופיע עם המשפחה. אני גם מופיעה בקאמרי במופע מחווה ללהקות צבאיות ולאור הביקוש הוספנו עוד הופעות, וגם עם האחים אסנר במופע החדש 'א יידישע חפלה'. וגם לבד".
ומה עם אלבום חדש?
"לא חושבת שאוציא בזמן הקרוב, אבל יש לי חלום, ואגשים אותו, להקליט אלבום בספרדית של שירים דרום אמריקאיים שליקטתי לאורך השנים. יש לי עוד זמן, לא?".