כמות הכיפות והציציות המשתחלות בלובי היכל התרבות בתל אביב, עוררה חשש מה - אפילו הפחידה - רגע לפני שהתחיל "עד האהבה" - מופע סולו חדש של אביתר בנאי, במסגרת פסטיבל הפסנתר. אבל איך שכבו האורות, בנאי, בכיפה שחורה וציציות לבנות, שיבה בשערו ובזקנו, אחז בגיטרה האקוסטית, חייך את חיוכו הביישני, הקסום והכובש ופתח עם "תחרות כלבים", נסו הצללים והחששות, הלב שקפא הפשיר והקסם ה"בנאי" חלחל היישר לעורף התודעה. מאותו רגע לא רק אני, כל הקהל הממלא את ההיכל עד אפס מקום, נפל בשביו, לא משנה מה הוא שר.
טרם נפתרה התעלומה איך התקבצו כל כך הרבה כישרונות־על במשפחה אחת. אבל אביתר בנאי הוא באמת משהו מיוחד. הדימוי האינסטינקטיבי שקופץ למלבן המצח הוא שרף (מלאך), ששוליו מלאים את ההיכל. לא רואים את שש כנפיו, אבל מרגישים אותם בכל מילה ותו שיוצאים לו מהפה.
לפני שהוא ממשיך, הוא משמיע את תפילת המכורים האנונימיים: "אלי, תן בי את הכוח לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים". הקהל עונה לו "אמן", והיכל התרבות ממש הופך להיכל הקודש. הוא שר עוד כמה שירים, ובהם "מגדל המים", "אב הרחמן", "אותיות פורחות באוויר", ואז מניח את הגיטרה ועובר לפסנתר הכנף. שם הוא פורט על המנענעים ושר את "יפה כלבנה" המפעים, "אבות ובנים" המרטיט ו"יש לי סיכוי" המצמית.
ואז מגיע הטוויסט בעלילה: הוא קורא לבן דודו, אהוד בנאי, לבמה. מאותו רגע, מכפלת הכוח עושה שמות בקהל, כי לשמוע את אהוד שר עם אביתר בדואט שירים כמו "אביא לך", "בלוז כנעני", "כולם יודעים" ו"היום", זה לגעת בשמיים. הקתרזיס מגיע כשהם שרים את "לך אלי תשוקתי" שהלחין מאיר בנאי ז"ל למילים של ר' אברהם אבן עזרא. וכשהם מגיעים לשורה: "לך אזעק בך אדבק עדי שובי לאדמתי", זה נשמע כמו שיר נבואי. תשאלו איך היה? נגמרו לי המילים.