לפני 14 שנים, כשהראל סקעת יצא מ"כוכב נולד" (מקום שני) הוא נחשב לאחת ההבטחות הגדולות של תעשיית המוזיקה בכלל והפופ בפרט. אלבום הבכורה שלו והבאים אחריו היו מהמצוינים והמשובחים בז'אנר, ובצדק הפכו אותו לאחד מכוכבי הפופ הבולטים בארץ.
סוד ההצלחה, מעבר לקולו המלטף, היה טמון בבחירת השירים הפדנטית, בתשוקה שבערה בעיניו להביא משהו חדש, "פרשי" ומעניין לקהל ותמיד לרדוף אחר הסאונד "החם" הבא.
כששמעתי הבוקר את "בחיי", השיר החדש שיצר סקעת יחד עם אליעד נחום ועיבד מוזיקלית נועם עקרבי, שמעתי את ההפך הגמור ממה שכתבתי כאן.
הטקסט אמנם נוגע ומקבל משמעות אחרת ומרגשת עם אבהותו הטרייה של סקעת, אך הלחן שכולל בתים די מונוטוניים ופזמון שאינו מצליח להתרומם, מרגיש כשלוש וחצי דקות מלאות שעמום מייגע.
הביצוע הוא לא אחד הטובים של סקעת. למעשה הוא מהאנמיים והמרדימים ביותר שלו. הוא נשמע בו טכני מדי ופחות מרגש. הוא אינו משדר שהוא מתחבר לטקסט ומבצע את השיר בחוסר התלהבות וחוסר אנרגיות (שלרוב אופייניות לו) ואמנם הוא זמר מצוין והטקסט איכותי, אך בשביל ששיר יצליח לא תמיד זה מספיק. הפעם זה מתפספס. בחיי.