בית צבי
“אומנם הספיקה לי שנת לימודים אחת במוסד, אבל למזלי, ברגע שעזבתי את בית צבי, כבר התחלתי לעבוד כשחקן בהצגות ילדים. במקביל, היו לי הופעות במועדון 'הפינגווין' כזמר, וגם תוך כדי חלטרתי כרקדן. הייתי מסודר יחסית למי שלא סיים בית ספר למשחק. ועדיין, מבחינתי, הקריירה שלי החלה מהתיאטרון שהיה תמיד הבית".
הסירוב ליוסי גרבר
“באחת מהצגות הילדים, הופעתי לצד יוסי גרבר האדיר. יום אחד הוא ניגש אלי והציע לי ללכת לאודישן להצגה בתיאטרון הקאמרי, תוך שהוא רומז לי שממש כדאי לי לא לפספס את ההזדמנות. אבל אני שחקן צעיר שכבר נוח לו בחייו המסודרים, בין הצגת ילדים להופעה עם להקת 'כתם' (שהיו חברים בה רפי פרסקי ואני), ואני מסרב להצעה המפתה. ממש מיד אחר כך פונה אלי טלי סיני ומציעה לי לחולל ב’עולה עולה’. מי היה מאמין שנזכה".
שלמה צח ופריז
“אחרי האירוויזיון הייתה שביתת מטוסים והמשלחת הישראלית, עם זו הגרמנית, נאלצה לעשות את המסע משטוקהולם לקופנהגן באוטובוס. שבע שעות נסיעה, ואנחנו שרים ומעבירים את הזמן כמו שרק ישראלים יודעים. ואז אילנה אביטל, שהייתה אז רעייתו של שלמה צח שהיה ראש משלחת האירוויזיון, אמרה לו להקשיב לי. שבועיים אחרי החזרה ארצה הוא מזמין אותי לפגישה, שהברזתי ממנה שלוש פעמים עד שהתרציתי, ואומר לי במילים הבאות: ‘אתה הולך להיות זמר בחו"ל’. בהמשך הקלטתי שיר בשם ‘ג’יפסי ליידי’ באנגלית עם יזהר אשדות וקובי אשרת, ואני מקבל טלפון משלמה צח שאומר לי: 'יש לך חוזה בצרפת, תכין דליים לכסף'. הקלטנו שני סינגלים מצליחים, ואני לא יודע את נפשי מאושר".
“אין מוצא“
“ביולי־אוגוסט זו תקופת הווקאנס הצרפתית, ואנחנו מתים משעמום וחוזרים ארצה. חופשה זמנית וקצרה. אלא שאז שלמה צח משכנע אותי להקליט משהו בעברית כדי שלא נשתעמם. בחור אנונימי דאז בשם יואב גינאי גויס למשימה, וכתב מילים בעברית לסינגל השני שיצא לי באירופה, No More Light, וקרא לו ‘אין מוצא’. אנחנו מחפשים חברת תקליטים בארץ שתפיק אותו וכולם מפנים לנו עורף. כולם מלבד רוני בראון מחברת 'כנען', שמהמר. ההימור הצליח. השיר שובר את הרדיו, חברות התקליטים רודפות אחריי ואני נאלץ לקטוע את הקריירה המזהירה בפריז, כי נפתחת בארץ הזדמנות שאסור לפספס. יזהר אשדות ואלונה קמחי היו, אפשר לומר, ה’הורים’ שלי. אחרי שחתמתי על חוזה הקלטות עם חברת הד ארצי, הייתי יושב אצלם בסלון והם שפכו עלי חומרים לשני אלבומים שהוקלטו וקיבלו פלטינות, טקסטים ולחנים. יזהר הוא איש עבודה מאוד יסודי, ואני הגעתי ללא ניסיון בכלל ולמדתי את כל רזי הקלטות האולפן ממנו".
תרועת הפסטיגלים
“לא תכננתי להיות זמר פסטיגלים, ובזמנו זה היה נהוג שזמרים מן המניין משתתפים בפסטיגל. הייתה לי חוויה נפלאה בשנים הללו, ואפילו שברתי שיא שאף אחד עדיין לא עשה: אני היחיד שזכה ארבע שנים ברציפות במקום הראשון בפסטיגל. באיזשהו שלב זה כבר הפך להיות בדיחה בין כל המשתתפים: ‘אז שוב אדם זוכה?’ בהמשך אני זוכה לעדנה בעולם הילדים כ’שפלאי קלעים’ יוצא בתחילת שנות התשעים. בעצם אפשר לומר שיש שני דורות שמכירים אותי: הדור של ‘אין מוצא’ ושל ‘סוד’ והדור של ‘פלאי קלעים’, שקיבל אותי במתכונת אחרת לגמרי".
מתי כספי
“אחרי שתי הצלחות גדולות עם יזהר אשדות, החלטתי לעשות מעשה שכונה ‘התאבדות מקצועית’ והלכתי להקליט אלבום עם מתי כספי. אומנם שני האלבומים הראשונים קיבלו פלטינות, אבל הביקורת קטלה אותם. במקרה של כספי זה היה הפוך. אומנם במהלך הזה איבדתי חלק גדול מאוד מהקהל שלי, אבל המבקרים עשו לי ‘פלטינה’. אני זוכר שבאחת הביקורות בעיתון 'מעריב' מישהי כתבה: זה ’ברית עולם‘ הבא. וכמובן, העבודה עם כספי הייתה נהדרת".
השיבה הביתה
“אילן אלדד, במאי תיאטרון, מתקשר אלי יום אחד ושואל אותי אם אני רוצה לשחק בתפקיד ראשי בהצגה ‘דו־קרב’ של דויד גרוסמן. הפעם אני לא חושב פעמיים ולא מהסס, וזוכה לשחק לצד שמעון פינקל הגדול, שגם בהמשך מזכיר אותי בספרו לטובה - פרט קטן שאני מתרגש תמיד להשוויץ בו. אחר כך אני ממשיך לתיאטרון הקאמרי עם ‘עוץ לי גוץ לי’, ובעצם חוזר הביתה".
המרכז לקבלה
“בשנת 1998, במרכז ללימודי קבלה באל.איי, הרב ברג ושני בניו חיפשו דרך יצירתית להפיץ את תורת הקבלה. הרעיון היה שמוזיקה זו הדרך הכי טובה לעשות זאת. כותב מוזיקה כבר היה להם: כותב הג’ינגלים של פרסומות
לקוקה־קולה, כתבים בארמית גם היו, ונותר להם לחפש זמר. אחרי שעברו כמעט כל זמר במדינה, בסוף בחרו בי. במשך חודש וחצי היו לי הכנות קדחתניות בארץ, למידת טקסטים בארמית ושיעורי קבלה שלקחתי, בהתאם לפרקים המוקלטים, כדי שיהיה לי מושג במה מדובר. שם חוויתי חוויה בלתי נתפסת, כשהקלטנו את הדיסק באולפני יוניברסל בקומה ה־60: מדונה בכבודה ובעצמה הייתה היועצת האמנותית של האלבום, ויצא לי להתחכך בה כמה פעמים גם כשהייתה בארץ. אומנם הקלטתי לפני כן בפריז ובלונדון, אבל אמריקה זו אמריקה, חלומו של כל זמר. אגב, אנקדוטה קטנה: בכל פעם כשרציתי לעשן סיגריה ולא היה היכן לעשן בבניין, נאלצתי לרדת 60 קומות".
בלב ים
“בשנת 2006 החלטתי לעלות על אוניית תיירים ולנהל את כל מערך הבידור שם. בארץ לא כל כך הבינו למה אני עושה את זה, מבלי לדעת שמדובר בתפקיד מאוד בכיר באונייה. הרגעים שם היו נפלאים, העבודה מאתגרת ומספקת, ועד היום יש לי לעתים רגעים שבהם אני מתגעגע לעלות לסיפון בשתיים לפנות בוקר בלב ים, חושך מסביב, וכל מה שנראה הוא רק פנס האונייה המנצנץ".
חיים ואדם
“מירי פרלמן יקירתי, חברתי הטובה והאישה שמנהלת אותי לאורך כל הקריירה שלי, החליטה שהיא עושה סרט דוקומנטרי עלי, אחרי שסיימה את סם שפיגל בהצטיינות. ‘חיים ואדם’ קראו לסרט שהיא בחרה לעשות, שנולד מתוך התבוננות מהצד בי לאורך כל הקריירה. היא הייתה שם עוד כשעבדה עם שלמה צח והייתה חותמת לי על הצ’קים. בסרט היא ניסתה לפענח את הפער בין חיים (כהן) ואדם, ולהבין איך שני האנשים הללו יכלו לחיות באותו גוף. אמרו לה לרדת מזה, אבל היא התעקשה בגלל אהבתה אלי, ואחרי חמש שנים של צילומים הסרט שודר ב־yes וברשת".
"הוא יצר אצלי התבוננות פנימית מזווית אחרת, שאולי לא הייתי מצליח לראות אלמלא צולם: חיטוט פנימי, רגעים בחדרי עריכה שגרמו לי להביט על עצמי מהצד. יצאתי שם מהארון בכל מיני פאזות, ואני לא מתכוון במובן המיני, אלא בעיקר עם היחסים המורכבים עם אמי, שהייתה פגועת נפש ודברים שלא דיברתי עליהם לפני כן. זה ממשיך עמי עד היום".
"כיום, אחרי שנה קשה של מחלה ומותה של אחותי, הרמתי את הראש למעלה. הבנתי שאם קיבלתי את החיים בחזרה אני צריך לעשות משהו, ולא להיכנס מתחת לשמיכה. זה הזמן להתנפל על החיים, כי אין דרך אחרת אלא לחיות אותם. זה או לנבול או לעשות הכל בשביל לפרוח. והנה, פרויקט הדסטארט שהצליח, מופע חדש ובקרוב גם אלבום חדש עם סגירת מעגל של יואב גינאי שכתב לי את השיר ‘מיהו האחד’ ללחן של פוליקר, שאחרי 20 שנה זה השיר הראשון שאני מחובר אליו מאוד".