שלושה בנים יש לי, שיהיו בריאים, ושלושתם מחוברים בטבורם למוזיקה. כולם מנגנים, לומדים במגמות מוזיקה, מחוברים לאוזניות לאורך מרבית שעות היממה, והאמצעי אפילו חבר בלהקה, שהוא הכותב והמבצע של מרבית שיריה. והוא כו–לה בן 16. לא רק שהם אוהבים מוזיקה, הם גם מכירים באופן לא רע בכלל את השורשים הבסיסיים שלה. בטח בהשוואה לבני גילם. שניים מהם אפילו היו איתי בחודש שעבר בהופעה של פול מקרטני בווינה, והתרגשו עד דמעות.



אני אמור להיות גאה ומאושר מכך שכל ילדי חולקים את התשוקה הכי גדולה שלי. ואני באמת גאה ומאושר, אבל עם כוכבית. והכוכבית הזו מייצרת יותר ויותר קרבות תת־קרקעיים בבית, שמדי פעם עולים אל פני השטח. בדרך כלל בווליום ממש גבוה, ביו־טיוב.



ככל שאני מנסה לפרגן למוזיקה שהילדים שלי שומעים, אני נכנס איתם שוב ושוב לעימותים רוויי עקיצות, שהשורה התחתונה שלהן היא - פעם היה יותר טוב. המוזיקה העכשווית שאתם מקשיבים לה היא - במקרה הטוב - חיקוי מוצלח של הקלאסיקות שאני גדלתי עליהן. כי פעם באמת המציאו ז'אנרים מוזיקליים חדשים, היום רק ממחזרים אותם. וגו'.



בפרקטיקה הביתית, זה בדרך כלל קורה באוטו, או במטבח. אחד הילדים, בעיקר האמצעי שהוא הכי מעודכן, משמיע משהו עכשווי שהוא אוהב. נאמר, ארקטיק מאנקיז (אם כי, מבחינתו, גם שירים בני 5 הם היסטוריה). אני מנסה בכוח להתאפק ולא להגיד כלום, אבל בסוף זה תמיד בורח לי. "מה שהם עושים זה פשוט חיקוי", איש ממש מבוגר מדבר מתוך הגרון שלי. "כל שיר שלהם, אני יכול להשמיע לך את המקור שלו". ואז אני גם מוכיח, בלהט קדוש. מחפש ביו־טיוב להקות עבר כמו הג'אם, הקינקס, המי, או כל אגדה בריטית אחרת שהמאנקיז הושפעו ממנה, שלא לומר - שאלו ממנה אלמנטים שלמים, ומשמיע לו כדי שיבין שאני שוב צודק. שהמוזיקה שהוא חושב שהיא גאונית היא בעצם רק צל של הדבר האמיתי. הילד מעמיד פני מקשיב בנימוס יחסי, מהנהן, אבל ברור לי לגמרי שהוא לא באמת מעוניין לשמוע. ושגם אם אציג לו עוד אין ספור ראיות מוזיקליות חותכות, כדי להוכיח באופן סופי את נכונות הטענות שלי, זה יהיה חסר טעם.



לפני שבוע נסענו באוטו, והוא השמיע לי מוזיקאית שלא הכרתי בשם בילי אייליש. היום היא בת 17, מה ששמעתי הוקלט כשהייתה בת 15 והוא פשוט מדהים. פופ מורכב, בשל ובעיקר ייחודי מאוד. החמאתי לו בקול רפה (מדי) על הבחירה, אבל מיד מצאתי את עצמי משמיע לו את "venus as a boy" של ביורק, כדי להראות לו שההפקה הכאילו חדשנית של אותה אייליש נסמכת על אילנות גבוהים מהעבר.



ואז פתאום קלטתי את עצמי, והתבאסתי. למה אני כל הזמן מנסה להוכיח לילדים שלי שהמוזיקה של פעם הייתה יותר טובה? נכון שאובייקטיבית, בעשורים הקודמים נרשמו הרבה יותר חידושים סגנוניים וטכנולוגיים. ודווקא משום שהמוזיקה הייתה יותר קשה להשגה, המעמד שלה היה גבוה יותר (זוכרים איך חיכינו בחרדת קודש לאלבום חדש של... וגו'). אבל מהעבר השני, הנגישות הטכנולוגית המדהימה של היום מאפשרת לילדים שלי להיחשף להרבה יותר מוזיקה בזמן אמת, ולהחליט בעצמם מה הם אוהבים, בלי תלות במתווכים כמו שהייתה בזמני. ואני, מה לעשות, אחד המתווכים האלה. ויש היום מוזיקה נפלאה, שלא בהכרח נופלת מהדברים שגדלתי עליהם. היא רק לא נהנית מהמעמד המיתולוגי שלהם.



כך שההתעקשות שלי - ושל אין ספור בני גילי - לטעון שהמוזיקה הנוכחית היא מחזור, אינסטנט וגו' נובעת יותר מהרצון הנואש שלנו להישאר רלוונטיים. בעיני עצמנו ובעיני הסביבה. למול עולם שמשתנה ללא הרף - ואין לנו מספיק פרספקטיבה כדי לדעת אם לטוב או לרע - אנחנו מנסים להיאחז בדיסקים ובתקליטים הישנים שלנו, כדי לא לאבד שליטה. לילדים שלי מגיע להתלהב ממוזיקה באותו אופן בתולי וראשוני כמו שהיה לי. ולכן מעכשיו, כשהם משמיעים לי משהו, אני שותק. ומקשיב.





על הסכין


כשמדובר בספרי מתח אני סנוב גדול. נמנע לגמרי מספרות מקור, וקורא רק את המרקלים והסימנונים של העולם. אבל "שלוש" החדש של דרור משעני (אחוזת בית) החזיר אותי הביתה. ספר מצוין, שגם בונה בהדרגה עלילת מתח מהודקת, אבל גם מספק ערכים מוספים של התבוננות עמוקה בנפש האדם. פתאום מרענן לקרוא על רצח בגבעתיים.



"החברה הגאונה" (סלקום טיוי) עומדת לא רע במטרה הכמעט בלתי אפשרית של הפיכת אחד הספרים הכי מדוברים של זמננו למיני־סדרת טלוויזיה. ההפקה האיטלקית־אמריקאית מקימה לתחייה את דפי הספר, ואת נאפולי של שנות ה־50, בייחוד הודות למשחק מזהיר של השחקניות הראשיות. ילדות חסרות ניסיון, שנבחרו מתוך 9,000 (!) מועמדות.



לפני 30 שנה בדיוק יצא הסרט "גורילות בערפל", שהתבסס על חייה של חוקרת הגורילות דיאן פוסי. סרט שגרם לי לשנות את כל תוכניותי, ולנסוע לטיול אחרי הצבא דווקא באפריקה (כולל הגורילות ברואנדה). עכשיו מתברר שהייתה לו משמעות רחבה באמת. הסרט והתיירות שבעקבותיו הצילו את הגורילות הנכחדות, שזכו סוף־סוף להגנה ומספרן גדל.