"על מה אתה כועס?", שואלת רז שמואלי בשיר החדש, העדין והיפה עד כאב, שהופך את הקרביים של כל מי שחווה בחייו מוות איטי ומייסר של מערכת יחסים. כמה בגרות, כנות ואותנטיות יש ביוצרת הזו, שבגיל 27 הצליחה לזקק לשיר את מה שאחרים לא מצליחים לנסח במשך חיים שלמים. "זוגיות שלא עובדת כמו שצריך היא כמו תמונה שתלויה על הקיר. אפשר לחיות לצדה, ויש הרבה אנשים שמעבירים ככה חיים שלמים", היא אומרת. "השיר הוא דיאלוג פנימי בסלון אילם, בשתיקה בערב, והפחד לא להישאר לבד - לפעמים בכל מחיר. לא תמיד ידעתי לעצור את זה בזמן, אבל אם אתה מצליח להשקיט את סחרחורת המחשבות, התשובה מגיעה אליך. בסוף כולנו עוברים את אותו הדבר, רק צריך להמציא כלים כדי להתמודד עם הקושי".



מזל שיש לך מוזיקה.
"יש במוזיקה משהו תרפויטי עבורי, בעיקר התהליך של הכתיבה. כבר מגיל צעיר הוא כזה בשבילי. כשאדם רוצה להיות מאושר וחזק ולהמשיך להאמין בדרך שלו כשהוא יוצא להשיג את הלחם - מוזיקה היא אחד הכלים שמאפשרים לו להיות בטוב".



עברו ארבע שנים מאז שהוצאת את האלבום הראשון שלך ("יריות באוויר"). זה זמן לא קצר במושגים מקומיים.



"בזמן הזה יצאתי אינטואיטיבית לחפש את עצמי הבוגרת ולהבין מה אני רוצה להגיד ואיך ומה מרגש אותי. הרגשתי שהעצמאות שלי רופפת ושאני צריכה לבנות את עצמי. מהתיכון הגעתי לצבא, מהצבא ל'דה ווייס' והכל רץ מהר מדי. החיפוש דרש ממני לשבת ולעצור את הרצף. בשנים האלה הקשבתי לעצמי מהמקום המחפש, והחיפוש היה אדיר. זה לקח זמן ואני שמחה על כל דקה".





שומעים את המסע הזה בשיר שלך.
"תודה. יש עוד אלבום שלם שמדבר את המסקנות שלי".



מתי הוא יראה אור?
"בחודשים הקרובים".



בדיעבד, את חושבת ש"דה ווייס" עשתה לך טוב?
"היא עשתה לי מעולה. הכרתי אנשים מדהימים, חלקם מלווים אותי עד היום ועוזרים לי, ובעיקר קיבלתי בזכות התכנית חיזוק לאמונה שלי, שאני יכולה לגעת ולרגש אנשים. אני חושבת שבזכות המפגש עם הקהל בתוכנית, היצירה הראשונה שלי קיבלה הד מאוד חיובי. זאת אינרציה שעד היום אני חיה עליה והיא עוזרת לי להתקדם. ועדיין, יש תופעות לוואי לדבר הזה, כמו העובדה שיום אחד אתה הופך לאדם מוכר ומזוהה דרך תסרוקת או ניואנס. זה יכול להיות שוק מטורף. הייתי צעירה, אבל כשהבנתי שאביב גפן הוא מנטור, לא הייתה שאלה וזה היה סימן בשבילי להשתתף בתוכנית".



את מוציאה את האלבום הזה עצמאית. זה גם חלק מהתהליך?
"בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שיש לי אומץ לעמוד מול העולם, לקבל החלטות וליזום ממקום שראה, חקר ולמד. משהו בלב הרגיש לי שזה הזמן לצאת החוצה ולעשות את זה לבד - מעבר לזה שמבחינת היצירה יש להחלטה הזו השפעה גדולה. הייתי צריכה להרגיש ביטחון כדי לצאת לדרך. למזלי, הכרתי את רפי לוינסון, שמנהל את הפרויקט ואת יונתן ויינרייך, המפיק המוזיקלי של האלבום. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני בוחרת את האנשים שאיתם אני רוצה לעבוד. יוצא לי לפחות פעם ביום להודות לחברים, למשפחה ולאנשים שבאים לעזור לי, ורוצים שזה יקרה. איזה מזל שיש לי את הפלטפורמה האנושית הזו, שהיא כוח מטורף".



ואהבה חדשה יש?
"לא. עדיין לא". 



מופע טרום־בכורה, 15 בינואר, שלישי, 21:00, “כולי עלמא", תל אביב