אם דרכם של ילדי פלא היא להמריא ישירות אל התהילה או להיעלם כלא היו ולהיבלע בים השיכחה, הפסנתרן הישראלי הבינלאומי אלישע אבס (47) שבר את המוסכמות. הקריירה המזהירה שלו בילדותו התאדתה בנעוריו, כשהתמכר לכדורגל, אהבתו השנייה, וכשאיש כבר לא ציפה לו, חזר להיכלי המוזיקה כאילו לא הפסיק מעולם. הילד נעלם והפלא נשאר.
אתה טוען שבשלב מסוים נגמלת מהמנענעים השחורים־לבנים של הפסנתר, שהיו כל עולמך?
“אין גמילה מוחלטת. מדי פעם הייתי משתעשע באופן תחביבי עם הפסנתר, אבל מתישהו בנעורי עצרתי לגמרי את הקריירה".
זה היה מרד הנעורים שלך?
“לא, זה היה סיפור החיים שלי שנכתב תוך כדי תנועה. כמי שהתחיל להופיע כבר בגיל 4, כעבור שנים, כשכבר לא הייתה לי אותה תשוקה לנגן ולהופיע ופחות ופחות היה לי כוח לעמוד בציפיות של עצמי כאמן, הפסקתי. יותר ממרד נעורים הייתה כאן החלטה אמיצה, שום אלמנט של מרד. לשמחתי, הייתה לי יכולת לקבל את ההחלטה הזאת, כי כבר לא הייתי אדם מאושר ושלם. כנער, הרגשתי שעשיתי משהו שכבר לא רציתי לעשות. למזלי, הוריי לא לחצו בכיוון ההפוך".
ומורתך מגיל 6, פנינה זלצמן?
“מובן שהיא מאוד הצטערה, מה גם שהקשר ההדוק בינינו הפך לנתק לא יזום, לאחר שמילדותי היו בינינו יחסים מלאים ברגש ובכבוד הדדי. למרות פער הגילים העצום, אפילו היינו מבלים יחד".
במבט מהיום, נראה שיכולת לפרוש למשך תקופה ארוכה מפני שהייתה לך אלטרנטיבה.
“לא הייתה כאן אלטרנטיבה. עד שפרשתי מהפסנתר, הכדורגל היה אצלי לחלוטין בצלו. כמו ששיחקתי כילד וכנער, לפני שהפכתי למקצוען, כך יכולתי לקחת לדוגמה חוג ציור או מקרמה".
התהילה לא חסרה לך?
“התהילה אף פעם לא הייתה משהו שהקסים אותי. אני מסתדר מצוין בלעדיה".
כמו שפרישתו המוקדמת הפתיעה רבים בעולם המוזיקה, הפתיע אבס כשבסביבות גיל 32 חזר אל הצלילים. “הקול הפנימי קרא לי", הוא מסביר. “אני אדם של רגשות. פתאום בא לי לשמוע מוזיקה ולחזור לנגן. יום אחד התקשרתי לפנינה (זלצמן) משום מקום, ולהפתעתה הצעתי לה להיפגש. מכאן חזרתי ללמוד אצלה לפני ששבתי לבמה, הפעם גם כמלחין שמבצע את יצירותיו. בשורה התחתונה, המקום שבו אני מרגיש הכי בבית בעולם זה על הפסנתר בזמן ההופעה".
כיום חי אבס בניו יורק ולסירוגין בישראל, לצד הופעותיו מסביב לגלובוס. בארץ חיים שני ילדיו מנישואיו הראשונים, יאיר ואריאל, שבחודש שעבר ליווה אותה בגאווה לבקו"ם עם גיוסה לצה"ל. בניו יורק הוא נהנה מאלטון, בן הזקונים בן השנה שלו מנישואיו השניים לאנה, יהודייה אמריקאית המנהלת חברה בתחום איכות הסביבה.
לעומת כוכבי מוזיקה ישראלים השוכחים את נמל הבית, מרבה אבס להגיח הנה. “אני די אגואיסט", הוא אומר בהומור. “כשנעשה לי קר בארצות הברית, אני עולה למטוס ובא להתחמם בשמש בישראל, שאליה אני מאוד מחובר".
הרגשה לא נעימה
סיפורו המשפחתי לא שגרתי. “כולם, כולל אני עצמי, קוראים לי אבס בשני קמצים. למעשה, אבא שלי בא ממשפחת אבס, בפתח ובסגול", הוא מעיד. “כלומר, השורשים שלי הם בגרמניה ולא אי שם במזרח, ומצד אמא יש לי שורשים רוסיים".
עד כמה שזה יישמע מפתיע, אבס הוא נינו של המלחיו הרוסי הדגול אלכסנדר סקריאבין. כשהוא נשאל אם יש לו מחויבות לייחוס הזה, משיב אבס בפסקנות: “אני מחויב למוזיקה ברמה הכי גבוהה שאני יכול להגיע אליה".
סיפורו מדהים. אריאדנה, בתו של המלחין, התגיירה, נישאה למשורר היהודי דוד קנוט ועברה איתו לצרפת, שם הם הקימו את התא היהודי במחתרת הצרפתית במלחמת העולם השנייה, ומצאה במהלכה את מותה.
אבס נולד בירושלים כבנו של סופר הילדים שלמה אבס, שהתמוגג מהכישרון המוזיקלי שהתגלה אצלו בבית. בגיל 4 החל את לימודי הנגינה שלו בקונסרבטוריון, ובתוך שנתיים הביאו אביו לזלצמן, מי שהייתה הגברת הראשונה של הפסנתר בארץ. אבס האב כה היה משוכנע בכישורי בנו, שכדי שילמד אצל זלצמן, העתיק את מגורי המשפחה להוד השרון.
איך היה לשבת מול אגדת פסנתר?
“בתור ילד אתה לא חושב על העולם במונחים כאלה, מה גם ששמות גדולים אף פעם לא הרשימו אותי. בשבילי פנינה הייתה המורה, אחר כך גם חברה - לא אגדה. פנינה ידעה להנחות את תלמידיה בלי להנחית הוראות. כשמרוב שהחזקתי מעצמי, ניגנתי איזה קונצ'רטו של ברהמס באופן פומפוזי שלא התאים ליצירה, במקום להורות לי איך לנגן, בהומור שלה היא אמרה: ‘תנגן את זה 38 מעלות', שזה קצת חולה, כשהיא התכוונה שאוריד הילוך בנגינה".
עד מהרה החל ילד הפלא להופיע. בהיותו בן 8, שודר בשידור חי בקול ישראל רסיטל שלו. כשאבס נשאל אם אז התרגש במיוחד, הוא משיב בכנות: “זה משהו שלא משתנה אצלי עם השנים. לפני כל הופעה יש פשוט הרגשה לא נעימה. מצד שני, יש איזו דריכות. בהופעה לפני קהל יש אפקט שונה מאשר כשאתה מנגן לעצמך או לאלוהים".
בגיל 10 מצא את עצמו אלישע הילד מנגן באוזני אלוהי הפסנתר, ארתור רובינשטיין. “זה היה בהיכל התרבות, אחרי חזרה שלו עם התזמורת הפילהרמונית", משחזר אבס. “ידעתי שהוא פסנתרן גדול, היה לי כבוד אליו, אבל הרגשתי כמו בנגינה באוזני קולגה. במקרים כאלה לא הייתה לי התרגשות יוצאת דופן. עם רובינשטיין הרגשתי כמו בסיעור מוחות".
והאיש עצמו?
“רובינשטיין היה מאוד חמוד, ג'נטלמן אמיתי ומלא בשמחת חיים, למרות גילו המתקדם. כעבור שנה, כשכבר היה על ערש דווי, הביאו אותי לביתו בז'נבה. מתוך התפעלות מהנגינה שלי, הוא העניק לי שעון רולקס, שכפי שאתה רואה, אני עונד אותו עד היום. בת זוגו נתנה לי ווקמן, שהיה אז משהו נדיר. בתוך זמן קצר הוא מת, ואני ניגנתי רסיטל לזכרו בקרנגי הול בניו יורק. מי שהפך לי את דפי התווים היה הכנר אייזק שטרן".
אבס היה אז תופעה מעוררת השתאות. באינטרנט ניתן לראות את הילדון בן ה־12 מנגן עם הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה את הקונצ'רטו מספר 23 של מוצרט. “כל החיים רק ניגנתי יצירות שקרובות ללבי", הוא אומר. “אף פעם לא ניגנתי יצירה שצריך לנגן אותה. זה יכול לנוע בכל הספקטרום של הרגשות, אבל חייב לגעת לי בלב. את הקונצ'רטו המסוים הזה של מוצרט ניגנתי בגלל הפרק השני שבו, הפרק העצוב. עצב הוא לא רגש רע, אצלי זה אפילו רגש נעים. נראה לי שלא מעט אנשים מפספסים את העצב, שהוא תחושה חזקה. בעצב יש אפילו משהו הרואי, לאו דווקא עצוב. מבחינתי, אני לא רוצה לנגן יפה; אני רוצה לנגן ללב של המאזין. יפה זה לא מספיק. זה יכול להיות אסתטי, מדויק ויפה, אבל איך אמר בטהובן: ‘על מוזיקה לצאת מהלב אל הלב'. אם אני עומד בכך, עשיתי את שלי".
ולא רק מוזיקה; “ההופעות דאז בעולם הדביקו אותי בחיידק הטיולים", הוא מספר. “אני מטייל היכן שאני רוצה. לפני שבועיים ביקרתי בג'מייקה. פתאום התחשק לי. לקחתי את אשתי ואת התינוק שלנו וקפצנו לשם לשלושה ימים של כיף, בין זריחה לבין שקיעה".
לדבריו, כשבא לכדורגל, רבים לא ידעו שהוא ילד פלא מוזיקלי. “בימים ההם, ילדים שמנגנים באיזה כלי היו תופעה נפוצה בארץ", הוא משגר חץ לעבר מה שקורה היום. “פעם ניתן היה לשמוע מהמרפסות ילדים מתאמנים בנגינה. נראה שזה די נעלם".
הכדורגל היווה לגביך גשר אל הנורמליות?
“כדורגל זה קודם כל ספורט. ספורט קבוצתי זה דבר נהדר, בריא ומהנה, גם משהו שתורם למשמעת העצמית. הבן שלי משחק בקבוצת נערים בכפר סבא ואני רואה את זה בחיוב".
כפסנתרן, לא סיכנת את אצבעותיך כששיחקת כדורגל?
“אומנם שברתי כמה פעמים במשחק את האצבעות, אבל אני עדיין חי. צריך לדעת לקבל את הדברים בקלות".
אבס החל לכדרר בגיל 9 בקבוצת הילדים של הפועל רעננה. לימים, כשעלה לקבוצת הבוגרים של הפועל פתח תקווה, אברם גרנט היה המאמן שלו. בנבחרת הנוער שיחק עם כוכבים לעתיד כמו חיים רביבו, אלון מזרחי ואייל ברקוביץ', ש"היה גאון של כדורגל וקסם של נער".
הוא היה רחוק בכדורגל מהתהילה שאפפה אותו במוזיקה. “בכדורגל אף פעם לא הייתי כוכב", מודה אבס, שבעיקר הסתובב בין קבוצות בליגה השנייה. “לא היה חשוב לי שלפני כן הייתי במוזיקה על גג העולם, ידעתי להפריד בין הדברים. לא הייתה לי אשליה שאגיע לאותם הישגים, וכך היה עד שפרשתי מהכדורגל בגיל 30".
מה דעתך על הכדורגל הישראלי כיום?
“פחות טוב מפעם, אפילו פחות מעניין. אולי מפני שכעת שחקנים נוגעים פחות בכדור לעומת העבר, אז היו משחקים שעות בשכונה. במקום זה מתמכרים למשחקי מחשב".
אבס עושה כיום יוגה ומדיטציה, צועד בפארק בניו יורק והולך לצפות בתחרויות ספורט. לעומת זאת, לימודי המשפטים שאליהם נסחף בעבר הם כבר ממנו והלאה. “פתחו אצלנו, בהוד השרון, מכללה", הוא מספר. “עד היום אני לא מבין איך נרשמתי לשם ובשביל מה סיימתי את התואר".
הסכר נפרץ
נחזור למוזיקה. כששב אל זלצמן, מצא תצלום שלו על אחד הקירות אצלה. היא לא שכחה אותו ושמחה לעמוד לצדו בתהליך הקשה של השיבה לפסנתר. במשך שנתיים התנזר, כדבריו, מכל דבר אחר, עד שקיבל ממנה אור ירוק לשוב אל שגרת ההופעות. “מה שהקל עלי זה שהפסנתר הוא שפת האם שלי, משהו שנולדתי איתו", אומר אבס.
הוא חזר בזהירות. הספתח היה ברסיטל ברמות השבים, ליד הבית. “שם פרצתי את הסכר של לעמוד שוב על הבמה ומשם יצאתי בחזרה לעולם", נזכר אבס.
ולסיום?
“אני מבחין בנסיגה תרבותית בארץ. אם אומר שבעבר אריק איינשטיין היה הזמר הלאומי וכיום מדביקים את התואר לאייל גולן. לא צריך להוסיף לזה. ואם נביט אל המלל ברבים מהשירים העכשוויים, נמצא זילות של השפה".
נעשינו דלים יותר בתרבות שלנו?
“להגיד דלים יותר זאת מחמאה, תת־רמה השתלטה על התרבות בארץ, פרט ליוצאי דופן כמו מתי כספי, שאין בעולם יוצרים מגוונים וטובים כמוהו. במקום המוזיקה שהדהדה בעבר ממרפסות הבתים, יש כיום שקט שהוא התרעה מפני הידרדרות תרבותית".