ל"שדים" של איפה הילד שמור מקום של כבוד על מדפי הדיסקים שלי (כן, אני מהדינוזאורים שעדיין מחזיקים אוסף כזה), בשל היותו האלבום הראשון שקניתי אי פעם. ב־1994 הייתי נערה, ואת חוויית הרכישה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב אני עדיין זוכרת. אפילו את המחיר.
קפיצה של רבע מאה בזמן. ליל חורף קר בבארבי התל־אביבי. איפה הילד חוגגים 25 שנה לאלבום "שדים", השני בדיסקוגרפיה שלהם, אחרי “זמן סוכר" המצוין. עמוס בבארבי. קהל לא צעיר, רבים מהם, אפשר לנחש, התבגרו, בדיוק כמוני, לצלילי האלבום הזה, וגם מבוגרים יותר, בני גילם של חברי הלהקה.
החזרה של להקת איפה הילד לעבודה משותפת לפני יותר מעשור, אחרי שהתפרקה בסוף שנות ה־90, היא מהמוצדקות. יצקצקו מי שאוהבים לצקצק על אינטרסים כלכליים, ואולי יש כאלה, אבל בשורה התחתונה – שני האלבומים שהוציאו מאז האיחוד היו טובים ורעננים, ובכלל, איפה הילד עדיין מחזיקה במה ומספקת הופעה שנותנת בראש, כמו שהרבה אמנים צעירים מהם בהרבה יכולים רק לחלום. וכמו שלא מעט אמנים בני דורם - בלי שמות - כבר לא ממש מצליחים.
אז ציפיות היו. הייתי בלא מעט הופעות של הלהקה בעשור האחרון, ואף פעם לא התאכזבתי. הפעם – אני חייבת להודות – הציפיות לא לגמרי התממשו, ולא בגללם. חמי רודנר ושאר החברים סיפקו את הסחורה, באו מוכנים, ולגמרי בעניין של הקהל, כמו תמיד. הבעיה אחרת: “שדים" הוא אלבום טוב, שנהניתי ואני עדיין נהנית להאזין לו. בדרך כלל בהופעות של איפה הילד מבוצעים כמה שירים מתוך 15(!) הרצועות בו. אבל בהופעת 25 שנה ליציאתו, כשמכורח החגיגות בוצעו כל השירים באלבום, הבנתי: הוא אלבום להאזנה בבית, באוטו; הוא לא אלבום שמחזיק או מרים הופעה.
כך קיבלנו לא מעט רגעים רגועים מדי, עייפים לפרקים, למרות הסיפורים שרודנר שזר בין לבין שניסו לתת קונטקסט של מקום, תקופה ומצב הכרתי, לשירים. חוץ מזה, שובצו בהופעה שני שירים חדשים, שמטבע הדברים פחות סוחפים את הקהל - “פופ זאת המלחמה", שיר ישן של הלהקה שנמצא בקלטות במהלך מעבר דירה, שוחזר ויצא לאור לאחרונה, ו"קונספירציה", סנונית מתוך אלבום סולו של רודנר, שבו הוא אירח את אלון עדר (שביצע על הבמה גם את “פגום" מתוך “שדים").
אבל היה שווה לחכות. לקראת סוף ההופעה, עם מקבץ של שישה שירים שלא יכולים להשאיר את הרגליים ללא תזוזה, הקהל סוף־סוף קיבל את מה שהוא ציפה לו: “אהובה", “לבן בחלום שחור" (שאותו כינה רודנר, ובצדק, פנינה) ו"מישהו שומע אותי" מ"שדים", ושירים מאלבומים אחרים - “הביאו את הסתיו", “רק בשביל לקבל חיבוק" ו"העצב שלה", שסיימו את ההופעה בטעם של עוד. מוטב מאוחר וזה.