כשנודע לי ככל עם ישראל על הבחירה ביהודה פוליקר להשיא משואה ביום העצמאות ה-71 של מדינת ישראל, אני מודה שהופתעתי, למרות שזה נשמע לי כל כך טבעי. הופתעתי שעד כה שמו של פוליקר לא עלה בהקשר המשואה, שכן בשקט בשקט ובענווה האופיינית לו, כבר חמישה עשורים שהוא מלווה אותנו. נושם ויוצר ישראליות אותנטית.

החל מהיותו בן לניצולי שואה שגדל בקריות על צלילי 'רדיו רמאללה' בואכה אלביס, קליף ריצ'ארד והצלליות, הביטלס ולד זפלין ועד ליום בו אחז בגיטרה לראשונה וחלם חלומות רוקנרול. דרכו של פוליקר לפסגת המוזיקה המקומית לא הייתה קלה. למעשה היא הייתה בגדר לוט בערפל. מי שהחל דרכו בלהקת "הנמרים", להקת קצב מחתרתית שפעלה באיזור חיפה וניסה להתערות במעוז הישראליות- להקה צבאית - ולא הצליח להתקבל.
לא כי לא היה מוכשר, כי לא ידע תווים. באודישן ללהקות הצבאיות ניגן קטע אינסטרומנטלי מכשף של להקת הצלליות הבריטית, ויאיר רוזנבלום ששמע זאת, הרגיש כי מדובר בעילוי אך ללא השכלה מוזיקלית - ולכן נאלץ לוותר עליו. פוליקר לא ויתר על החלום המוזיקלי והמשיך ללמוד בבית הספר להשכלה גבוהה של המוזיקה, במועדונים המעושנים והחשוכים של הצפון.

הוא הקים את להקת "ברקת" שניסתה לעשות לד זפלין בעברית וכשל. הלהקה הקליטה מספר שירים והרדיו לא התייחס. בשלב זה, פוליקר נתפס כרוקיסט פרחח שיוצר מוזיקת שוליים. 
יהודה פוליקר בהופעה. בכפיים. צילום: שלומי פינטו, יחצ


הפריצה הגדולה
 
את הנגיעה הראשונה במיינסטרים חב פוליקר לצביקה פיק ולהקת ברוש. פיק, אז הסופרסטאר של הפופ הישראלי, יצא לסיבוב הופעות ארצי ובעידוד להקת ברוש- פוליקר הצטרף כגיטריסט להופעה. זו למעשה הייתה הפעם הראשונה שהוא גר, נשם וחווה באמת את תל אביב. זמן קצר לאחר מכן התרחש המפגש עם יעקב גלעד, המפיק המנוסה שהחליט לקחת את שירי להקת ברקת, לצחצח אותם ולהפכם לשירים עבריים (במקור בוצעו בלועזית) ומהבסיס הזה בעצם נוסדה להקת "בנזין" מהמובילות שבלהקות האייטיז.
פוליקר, שיצר יחד עם גלעד את מרבית שירי הלהקה הפך לפנים החדשות והתוססות של הרוק הישראלי. "יום שישי את יודעת", "חופשי זה לגמרי לבד", "פנים אל מול פנים", "התחלה חדשה" ועוד, הפכו לקלאסיקות ופרצו את כל המחסומים למי שעד אז נתפס כמחתרתי וכאמן סוג ב' בעיני המיינסטרים לנושא קולו של דור.
לאחר הרפתקת הרוקנרול, החליט לחזור לשורשיו הסלוניקאיים ויצא להרפתקה יוונית שהולידה את אלבום המופת "עיניים שלי". שם למעשה הציג לראשונה את המיזוג בין מזרח למערב, בין יוונית לרוקנרול, בין ישראל לחו"ל. זאת כמובן לצד שותפו הפורה ליצירה - יעקב גלעד. בהמשך יפתח את כל הצלקות ב"אפר ואבק" וישמיע את קולם של ניצולי השואה ובני הדור השני. בכך יוכיח שהרבה מעבר למוזיקה הוא סמל לערכים, לכבוד ולישראליות.
בכלל, הסקרנות התמידית שלו לצאת למסעות מוזיקליים עמוקים בין אם זה במוזיקה אלקטרונית, דאנס, ראפ וכו' הם ששומרים עליו רלוונטי לכל אורך הזמן הזה והם שמביאים להופעותיו קהלים מכל הגילאים והסוגים. העובדה שמי שהממסד התנער ממנו, התעקש והפך לחביב אותו ממסד זוכה בהכרה והערכה- היא תקווה לכל החולמים. לכל המצפים. לכל הכושלים.
הבחירה בפוליקר כמדליק משואה זו בעצם בחירה בארץ ישראל היפה שלצערנו הולכת ונבלעת בקידמה. בחירה בקולם של ניצולי השואה. בחירה והכרה ממסדית גם בקהילת הלהט"ב (שכן פוליקר הוא מראשוני הזמרים שיצאו מהארון בפומבי). בחירה בסיכויים ובחירה בצנעה ובדרך ארץ.
יאסו יהודה- אתה העיניים של המדינה.