ל"חיים שלי", אלבומה החדש והרביעי במניין של עדן בן זקן, הגעתי נטול ציפיות. רוב שירי האלבום, שיצאו במהלך השנה החולפת כסינגלים - "חצי מדינה", "תגיד לי ז'ה טם", "בא לי לחבק אותך", "מילה של גבר" - שבלוניים וחסרי מקוריות. לכן, כשהאזנתי לאלבומה החדש, הופתעתי לטובה באופן שתיקן את הרושם הראשוני שהותירו הסינגלים דלעיל.
השירים שנחשפו לראשונה באלבום מציגים זמרת רבגונית, כריזמטית ולפרקים אפילו סוחפת. כך למשל ב"תרימו את הידיים" בעל המקצב הלטיני, עם פתיח חצוצרות מכשף. הקצב שלו סוחף למרות שבן זקן טעתה כמה פעמים בהגיית המילה "צהריים" וזייפה מעט. אגב, טעויות תחביריות הן דבר שחוזר לא מעט לאורך כל האלבום.
ב"עד מתי" מצאתי שיר מחאה קצבי ונהדר, על קשיי המציאות היומיומיים; "תרקדו" נפתח עם צליל בוזוקי יווני משכר חושים (עם מחווה ללהקת "כוורת") וטקסט שובב ומשעשע, שהוא הברקה; ו"עוד אוהבת" היא בלדת פופ חצופה ונוגעת.
לצד השירים הבינוניים והממוסחרים לעייפה כ"מסיבה" ו"יאסו" (שהקליטה עם סטפן לגר וסטטיק ובן אל), יש באלבום לא מעט הברקות ראויות כמו "תל אביב בלילה", "מקסיקו", "חיים שלי", "איך אתה יודע" ו"זיכרונות", שהופכים את ההאזנה למהנה.
"חיים שלי" הוא אלבום כיפי שיכול גם לרגש וגם להרקיד. אל תחפשו בו עומק, כי תתאכזבו. אבל מה זה משנה? בשורה התחתונה זה אלבום שמספק את הסחורה לקהל של בן זקן, גם אם הוא לא מחדש או מביא אתו וייב מרענן ומקורי. בן זקן נשארת במשבצת שלה, לטוב ולרע.