צלילי עבר יקבלו היום חיים חדשים בחיפה, כשבשכונת כרמליה תיחנך כיכר על שמו של המלחין עמנואל זמיר, מנותני הטון בזמר העברי בראשיתה של המדינה, שב־62' נהרג בתאונת דרכים מחרידה על כביש החוף והוא בן 37 בלבד.
אם תורשה לי אמירה אישית, כאחד מילדי שנות ה־50, שיריו של זמיר, בהם "ערב שח" (על פי הבאר), "מגדים", "אל אדמות לכיש", "באר בשדה", "בפאת הכפר" ועוד, היו הפסקול של ילדותנו ושרנו ורקדנו אותם מבוקר עד ערב.
זמיר, בן למשפחה פתח תקוואית מרובת ילדים, ירש את הנטייה למוזיקה מאביו, פרדסן חובב חזנות, והושפע מאוד מצלילי המזרח שבקעו מכפרי הערבים בסביבת מגוריו. עם החלילית, שלעתים דומה היה שהיא לא משה מפיו, זמיר היה פעיל בחיי החברה ב"מלאבס" ואף ניגן בתזמורת כלי הנשיפה העירונית.
בד בבד עם לימודיו בסמינר למורים בירושלים ובאוניברסיטה העברית, נהה לבו אחר טיולים בחיק הטבע, שהצמיחו את שיריו הראשונים. לצד ההוראה, בהשראת אחיו דוד, רועה בקיבוץ מרחביה, השתלב בהווי הרועים בעמק יזרעאל, שמצא את ביטויו בשיריו.
במלחמת העצמאות הקים זמיר חוליות נגינה וזמר. כשהוקם הנח"ל, יצר (מילים ולחן) את המנונו, "מגל וחרב", והיה קצין האמנות הראשון של הנח"לאים. אחרי שחרורו מהצבא והשלמת לימודיו באוניברסיטה העברית, התמסר זמיר למימוש המשימה המוזיקלית שלקח על עצמו. "הטרובדור של הזמר העברי", כך כינו את המלחין הצעיר, שהתרוצץ בטנדר "ויליס" ירוק בכל קצות הארץ, במאמציו להפיץ את הזמר הזה.
"החזון של עמנואל היה ליצור תנועת זמר ישראלית־עממית", מציינת שרה'לה, אלמנתו. "לשם כך הוא היה מגיע למקומות הרחוקים ביותר, תוך כדי לוח זמנים עמוס. אי אפשר היה להדביק את הקצב שלו. הייתי נוסעת לצדו יומיים, ועייפה לשבועיים. עם כל המרץ והחיות בהם הוא ניחן, עמנואל לא היה מתעייף".
לדבריה, בד בבד עם התמסרותו של זמיר להפצת הזמר העברי, הוא יצא למלחמת חורמה בניצני הזמר הלועזי, שפלשו לארץ בשנות ה־50, וגרמו לו עוגמת נפש. "נראה לי שלו עמנואל היה חי היום, הוא היה עלול להיות מאוד אומלל, מול כל הלעז ששטף אותנו", מעריכה שרהל'ה.
האיש הזה, שנמנה עם מייסדי אחיע"ם, האיגוד לקידום אורח חיים ישראלי מקורי, הילך עליה קסם כשהייתה תלמידת תיכון בעירו. כשהתפעל מהופעתה בלהקת מחול מקומית שארגן יונתן כרמון, הציע לה להצטרף ללהקתו, עלומים. "התאהבתי בו עד כלות", היא לא שוכחת.
ככל שהיא מדברת עליו בהערצה שלא קהתה עם השנים, חייה עם נשוא הערצתה ואבי בנם היחיד, ניר, לא היו קלים וכללו פרידות, כשהוא היה נשוי לקריירה המוזיקלית שלו, לא פחות מאשר לה.
האסון לא שבר את רוחה. היא נישאה לגיאולוג הימי גדעון אלמגור, שהפך שותף מלא במפעל ההנצחה לעמנואל זמיר, אליו התמסרה ביתר שאת לאחר צאתה לגמלאות מעיסוקה בהוראה. "יש לי שליחות לשמור על המורשת של עמנואל ולהפיץ אותה", מצהירה אלמגור־זמיר. "אומנם הוא הלך מאיתנו בדמי ימיו, אבל מפעל חייו ממשיך להתקיים בערבי זמר ובהרקדות של ריקודי עם בכל מקום אפשרי".
"ייחודו של עמנואל זמיר היה בשילוב היוצא מהכלל שיש בשיריו, בין המילים שכתב בהשראה תנ"כית עמוקה, לבין הלחנים שהלחין להן", מציינת המלחינה וחוקרת הזמר העברי לדורותיו, ד"ר ציפי פליישר, שהייתה תלמידתו של זמיר בבית הספר הריאלי בחיפה.
פליישר תישא היום דברים בטקס הסרת הלוט בכיכר בחיפה. "בלי ספק הוא היה המתוחכם בין היוצרים שכתבו מילים ולחן", היא קובעת. "בראשם, לדעתי, השירים 'לי יומי ולי לילי', המוכר כ'דבקה רפיח'; 'באר בשדה' ו'ערב שח'. אין כמו השירים אלה, עם העברית הנפלאה שבהם, כדי לבטא את רוח הארץ הזאת. אני שמחה שעד היום לא נס ליחם והציבור ממשיך להתרפק עליהם".