אלימות וטיפוסים מוזרים: נחשף הסוד מאחורי "ברחוב הנשמות הטהורות"

ספיר, 71, בן למשפחת ספרוב יוצאת גיאורגיה, גדל מגיל 9 ברמת השופט. “התאהבתי שם במרחבים ובשדות עד שנשמתי נהייתה מכורה לקיבוץ, אף על פי שלא עשו לי חיים קלים. כדי להעליב היו מכנים אותי ‘עירוני’”, מעיד הפרופסור לעתיד. “למעשה הייתי תלמיד גרוע, ומה שהחזיק אותי והביא אותי לצוות ההווי של הצנחנים היה שתמיד הייתי הבדרן של החבר’ה”.

“עיקר כוחו של שמעון, שלמעשה הקים את הצוות שלנו ונהיה המפקד שלו, היה במשחק”, מציין אברהם זיגמן, לימים מחבר “אלעד ירד אל הירדן”. “אני זוכר אותו כותב שירים בין ההופעות. בהם 'ברחוב הנשמות הטהורות'”.

בסיאטל למד ספיר באוניברסיטת וושינגטון לדוקטורט במדעי הדיבור והשמיעה. הוא נשא לאישה את לורי, לאחר רומן שהחל למעשה ברפת. לורי, מורה לאנגלית, בעלת תואר באנתרופולוגיה, מספרת: “אני זוכרת את שמעון מנעוריי בסיאטל. כל מי שהתקרב לעניין של ריקודי עם מבין היהודים והישראלים בעיר היה מוכרח להכיר אותו. אותי הוא הפחיד עם השיער הארוך והזקן המגודל שלו, אבל הפחד התחלף באהבה כשנפגשנו בישראל. הייתי אז מתנדבת בקיבוץ בעמק ושמעון הגיע לביקור מולדת והתנדב לעזור ברפת”.

לשניהם היה אז ברור שעתידם יהיה בישראל, אם כי הקריירה האקדמית של ספיר האריכה את תהליך השיבה שלהם ארצה. “גם כשהצלחתי בחוץ, תמיד הייתי ונשארתי ישראלי, אבל הקריירה תקעה אותי בארצות הברית", אומר ספיר. "היו שנים שבהן לורי ואני חיינו שם על מזוודות בדירות שכורות, כשכל פעם הגיעה הצעה חדשה שעיכבה אותנו עוד קצת”.

ה”קצת” כלל תואר של פרופסור שהוענק לו ב־93’. דווקא אז הם החליטו לסגור עניין. “הבנו שעם כל שהייה נוספת בארצות הברית כבר יהיה לנו קשה להפוך את הילדים שלנו לישראלים לכל דבר”, הוא מסביר.

ככל שרצה לסגור מעגל ברמת השופט, הפריעה לו וללורי הלינה של הילדים בנפרד מההורים שעדיין הייתה נהוגה שם. אז הם תקעו יתד בקיבוץ שריד, שממנו היה לו קל להגיח למשרתו באוניברסיטת חיפה. בבואי ב־95’ לפגוש את מחבר “ברחוב הנשמות הטהורות”, זומנה לי הפתעה, כשהוא קיבל את פניי תוך כדי הפעלת מלגזה ב”גמל”, המפעל לאבני השחזה וליטוש של המשק. אכן, כדי לזרז את התאקלמותו במשק, הוא שיבץ את עצמו גם לעבודה במפעל, לצד המשרה באוניברסיטה ולצד מרפאה שפתח תוך כדי העברת הכנסותיו לקיבוץ. כשאחת מחברותיו שאלה אותו אם השתגע כשראתה אותו מטאטא את האגף שבו עבד, תמה: “’מי השתגע? ובבית שלי אני לא מטאטא? בשבילי המפעל הוא כמו הבית’”.

עם כל הכבוד למטאטא, הוא לא מנע ממנו לזכות במוניטין בינלאומיים, כשפיתח שיטה לאיתור מוקדם של פרקינסון באמצעות גלי הקול, לצד הקמת החוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה. “זה חוג לתפארת”, לורי, מורה לאנגלית, גאה בו. כיום, ממשיך ספיר לעסוק בכתיבה מדעית, מנחה דוקטורנטים בתחום ומייעץ למכללת סכנין.

תוכן, לא כפיים

הם הורים לשלושה בנים. הבכור, יונתן, 37, ממשיך אותם בשריד ומתמחה בייצור עוגיות מקרון. ליאור, 36, משלים בבוסטון לימודים לדוקטורט במדעי המדינה ועומד להפוך את הוריו לסבא ולסבתא. אלעד, 29, חי ביפו ומתמחה בהכנת מאכלי בשר לאירועים.

כאן נחשפת הטרגדיה האישית של ספיר, או צחוק הגורל, כדברי לורי. דווקא הוא, המומחה המחונן להפרעות בדיבור, לקה באחת המחלות בתחום הזה. לא פשוט לי לראותו מתקשה בדיבור. “נעשה לי קווץ’ כשאני רוצה להתנסח ופתאום יש לי בלוק. זה קורה לי בדיבור, אבל אני יכול גם כעת לשיר חופשי”, הוא מעיר ומשחרר דוגמית של שירה אופראית בבס המרשים שלו. “למרות הכל אני ממשיך איכשהו לפעול גם כקלינאי תקשורת. אני מאוד שמח לעזור לאחרים”.

“זה לא פשוט מה שקרה לשמעון. הוא חלה לפני כחמש שנים דווקא במחלה שבה הוא מטפל באנשים אחרים”, אומרת לורי. “היו לא מעט רגעים עצובים עם דמעות. אבל שמעון, כמי שמבין מה שקורה לו בתוך המוח, הוא בסך הכל אדם אופטימי, שקם כל בוקר עם חיוך וממשיך לעזור לאנשים שיש להם בעיות בדיבור. כאדם חזק הוא אוחז עד כמה שאפשר בחיים ויחד איתי משתדל ליהנות מהם”.

עוד משאלה, שמעון?
“הצטברו אצלי לא מעט שירים. אשמח אם יהיה מי שילחין מהם”.

אתה אוהב את השירים של היום?
“גם כעת יש שירים יפים, אך הם מהווים מיעוט בין השירים החדשים. בזמני השתדלתי שבשירים שלי יהיה תוכן, לא רק כפיים”.

כשפרופ’ ספיר צופה בטלוויזיה, הוא משתדל לעשות זאת במנותק מהתמחותו המקצועית. “הייתי משתגע אם במקום לעקוב אחרי השידורים הייתי בוחן כל אחד איך הוא מדבר או שר”, הוא מעיר. בכל זאת, הוא שם את האצבע על תופעה נפוצה הנקראת “שינשון”, על שום הש’ המשובשת בדיבור.

“כמעט אין ילד שאיננו משנשן בשלב זה או אחר של ילדותו”, אומר הפרופסור. “אצל הרוב התופעה נעלמת עם הזמן, אבל יש כאלה, כמו אריק שרון, שנשארים איתה לתמיד”.

מדוע השינשון נפוץ יותר בארץ לעומת ארצות הברית, למשל?
“כי כאשר האמריקאים משנשנים, משתנה לחלוטין מהות המילים שהם אומרים. בעברית, לעומת זאת, אפשר לשנשן עד מחר, אך מהות המילים לא תשתנה. התופעה התרחבה כאן כל כך, עד שהיא נראית ישראלית טיפוסית”.