אם דודו אהרון חושב שהאלבום החדש יחזיר אותו לפסגה, הוא טועה בגדול

ארבע שנים חלפו מאז שדודו אהרון הוציא אלבום חדש. בזמן הזה הוא התמקד בשחרור סינגלים, חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות, בארגון חיי האהבה המתוקשרים שלו, ולאחרונה גם בהורות טרייה, שתפסה חלק נכבד בחייו ובחיי רעייתו, נטלי לוי.

בימים אלה הוציא אהרון את אלבומו החדש, "השמחה שלנו", כשעל עטיפתו הוא נראה אוחז את בתו הבכורה, רנה. האלבום אמור להיות המקפצה שתחזיר את אהרון למרכז הסצינה, אחרי תקופת יובש ארוכה.

האזנתי בקפידה לכל האלבום, הלוך ושוב, ואני חייב להודות שאם אהרון בונה על כך שהאלבום הזה יחזיר אותו לפסגת הזמר הים תיכוני, הוא מבזבז את זמנו, ואת זמנם של אוהדיו.

ב"השמחה שלנו" מנסה אהרון להיות רבגוני, שמח, צעיר, עכשווי, טרנדי ואקלקטי, אך מרוב חיפוש אחר הדבר הבא שיכתיב את הטרנד המוזיקלי המקומי, הוא הולך לאיבוד. שיר הנושא, אותו הוא מבצע עם איתי לוי, הוא דוגמה לפופ נוסחתי ומשמים, שאומנם יש בו קצב, אך עייפות וריקנות התוכן גוברות על הביטים.

כך גם שירים מיותרים, ממוחזרים ומייגעים כמו "שימי לק", "שונה ממני", "חתונה של השמחות" ו"כל הבנות", שיש בהם קצב, אך בתכלס סובלים ממונוטוניות טקסטואלית ורעיונית, שלא מותירה שום סקרנות או עניין.