יוסי גמזו: "הרבה זמרים מתיימרים להיות משוררים אך לא יודעים עברית"

"בשנים האחרונות יש בסוגת הזמר העברי הרבה מאוד גרפומניה. כלומר, כותבים את זה אנשים שלא יודעים עברית כראוי, אינם יודעים לחרוז ולשמור על משקל. לרוב אלה זמרים שמתיימרים להיות גם משוררים. אני חושב שכל אדם צריך לדעת במה הוא טוב, ובמה הוא פחות טוב, ולעשות בעיקר את מה שהוא טוב בו", כך אומר פרופ' יוסי גמזו, מעמודי התווך של הפזמון העברי לדורותיו.

"מצד שני", ממשיך גמזו, "שינויים זה דבר טוב ואני אוהב שינויים. יש גם כמה יוצרים שאני מאוד מעריך, כמו למשל רחל שפירא, יעקב רוטבליט ויעקב גלעד, שכתב ליהודה פוליקר. הם באמת כותבים על רמה. רוב מה שאני שומע ברדיו זה לא עברית, לא משקל ולא חריזה, וחבל, כי יש לנו מסורת של גדולי הזמר הישראלי כמו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, חיים חפר, נעמי שמר וכו', ואנחנו צריכים להקפיד וללמוד מהרמה שלהם".

פרופ' גמזו (81), חיפאי, פרופסור לספרות עברית, משורר, סופר, מתרגם ופזמונאי, זוכה פרס אקו"ם 2014 למפעל חיים, פלוס 13 פרסים ספרותיים בישראל, בארצות הברית ובאוסטרליה, חתום על נכסי צאן ברזל כמו "סימן שאתה צעיר", "הכותל", "איפה הן הבחורות ההן?", "סתם יום של חול", "זוהי יפו", "מה הוא עושה לה?" ועוד אינספור שירים שמקומם בפנתיאון מובטח.

"אני יודע שרוב אמני הביצוע הרציניים מתאוננים על איכות השירים בזמר המזרחי, ואני לא מסכים איתם", הוא אומר. "יש זמר מזרחי טוב מאוד, יש זמר מזרחי גרוע, ויש זמר לא מזרחי טוב מאוד, ויש זמר לא מזרחי גרוע. ברגע שאמן יפנה אלי ויבקש שיר חדש בכל סגנון שהוא, אעשה זאת בשמחה רבה".

למען האמת, משיחה ראשונה איתו, ניכר כי גמזו הוא דמות צבעונית ובלתי שגרתית, ולו בשל המילים הראשונות שאמר לי: "גם אם מגדלי ורדים מזבלים את ערוגותיהם מדי פעם, הרי ההבדל בין הציניקן לרומנטיקן הוא בכך שהציניקן מתמכר רק לזבל, בעוד הרומנטיקן מתמכר לניחוח הוורדים. אני רומנטיקן ללא תקנה ואוהב את הארץ, אנשיה ושפתה".

מתי גילית לראשונה את כישרון הכתיבה?
"בגיל תשע הראיתי לאבי, הגומז הנוראי (ד"ר חיים גמזו, מבקר אמנות אימתני, שקנה את פרסומו בזכות ביקורותיו הקטלניות, ושמו הפך למושג, אחרי שאפרים קישון המציא את הפועל לגמוז, המתאר ביקורת קטלנית ביותר - ד"פ), שיר שלי, כשהוא סעד בקפה 'קרלטון' עם אברהם שלונסקי, שהעתיק אותו בחשאי ופרסם אותו ב'משמר לילדים'. אבי כעס מאוד, כי לא רצה שזה יעלה לי לראש, ולא דיבר עם שלונסקי עשר שנים. כשהבאתי לשלונסקי, כחייל משוחרר, את ספרי הראשון, שהופיע בהמלצת אלתרמן, צלצל שלונסקי לאבי ושאל: 'נו, גמזו, מי צדק?' אמרתי לו: 'אבא צדק. אפרוח צריך לגדול עד שילמד לקרקר קו־קו־ריקו'".