אבאל'ה ואמאל'ה! ואוו, ואוו ועוד ואוו! אמנם זה יישמע פחות מצ'ואיסטי לומר זאת אבל טום ג'ונס הוכיח לי אמש בהיכל "מנורה מבטחים" כמה הוא "סקס בומב" אמיתי. בדיוק כמו בשיר.
למען הגילוי הנאות, אני נמנה עם קהל מעריציו של סר טום ג'ונס מילדותי. אז, כשהתחלתי לאסוף תקליטי ויניל ישנים (אתם זוכרים, השחורים עם החור באמצע שמתנגנים על גבי פטיפון?), ליקטתי את מיטב תקליטיו משנות ה-60 וה-70 ובמשך השנים, לאחר האזנות בלתי פוסקות, יצא שהכרתי את כל הרפרטואר שלו בעל פה כולל מילות השירים.
לכן, כשהגעתי להופעתו, הגעתי עם רמת ציפיות גבוהה מאד כדי לחזות באחד מאלילי נעוריי שר את נשמתו על הבמה. הפעם הראשונה בה חזיתי בו על במה הייתה באותו היכל "מנורה מבטחים" בשנת 2017. אז, באותה הופעה, הוא אמנם היה במיטבו מבחינה קולית, אבל די התאכזבתי מהליין אפ שכלל קומץ קטן מלהיטיו המוכרים והשאר גרסאות כיסוי לשירי בלוז נושנים שאינם מזוהים איתו.
הפעם, לאחר שעקבתי ביוטיוב אחר הופעותיו האחרונות והבנתי כי הליין אפ הישן, הנוסטלגי, המתקתק והטוב אמור לבלוט, הגעתי עם ציפייה ל"חוויה מתקנת". ואכן, כך היה.
להיטו הגדולים Delilah, I'll never gonna fall in love, it's not unusual, sex bomb, green green grass of home, she's a lady כולם בוצעו על הבמה על ידי ג'ונס שהגיע חמוש בלהקת בלוז רוק נהדרת שגיבתה אותו מוזיקלית.
כמו כן, הוא שר שירי קאנטרי, בלוז, גוספל וכמה שירי רוקנרול מהפיפטיז ותחילת הסיקסטיז בהם End Of The Road של ג'רי לי לואיס, Cry To Me של סולומון בורק ו-Wonderful World של לואי ארמסטרונג. ג'ונס שפך נשמתו על הבמה ונתן 110% מקולו שנשמר עוצמתי ונוכחותי בדיוק כמו בסבנטיז והוסיף לצמרר ולסחוף.
ג'ונס, שעל הבאתו לארץ אחראי מהפיק יואב צמח שיביא בשבוע הבא גם את פול אנקה, צחק עם הקהל, ניהל דו שיח מלא בהומור ובקטעי קישור משעשעים, ובעיקר התנועע, רקד וזז בשיא הכושר על הבמה, ממש כמו ג'אגר. או בעצם ג'ונס של אז.
הוא גם לא היסס להביע את אהבתו הרבה לישראל באומרו: "שלום תל אביב, כמה זמן עבר מאז הייתי פה לאחרונה? שבועיים? הזמן טס מהר כשנהנים". הקינוח היה הביצוע הנודע והאהוב שלו לשיר היידי הנודע "מיי יידישע מאמא".
הקהל, מרביתו נטה צפונה מגיל 60, יצא מכליו וניכר כי נהנה, הן מהשירים, הן מהביצועים והן מלראות את הכוכב הענק מהסיקסטיז והסבנטיז בשיא תפארתו, רגע לפני שהוא נושק ל-80.
בשורה התחתונה, ג'ונס סיפק את הסחורה היטב, הוא ידע לשם מה הקהל הגיע ובניגוד לפעם הקודמת (לטעמי), נתן לצופים את כל מבוקשם ואף יותר מכך ולערב אחד נתן להם לגמוע כשעתיים מאבק כוכבים של אגדה חיה.