עוזי פוקס: "בושה וחרפה שאיני מקבל גרוש על 'ילדונת' ו'תחתונים וגופיות'"

השיחה שלי עם היוצר וזמר הנשמה עוזי פוקס, מהסטארים הגדולים של הרוק והסול הישראלי בסיקסטיז ובסבנטיז, תופסת אותו בדרך להלוויית חברו, הסקסופוניסט פטר ורטהיימר שנפטר לפני שבוע וחצי. "תאמין לי, עצוב שבאחרונה יש 'מכת' אמנים וחברים אהובים ומוכשרים שנפטרים: פופיק ארנון, גליה ישי ופטר המתוק שכל כך אהבתי. זה נורא", אומר פוקס בצער אמיתי, "פתאום אתה מרגיש שאתה לא כל כך צעיר וחברים שגדלת ועבדת איתם כבר אינם".

למי מהחברים שאינם אתה הכי מתגעגע?

"אני מתגעגע ואוהב את כולם לכן קשה לי באמת לציין שם ספציפי, אבל אם אתה מתעקש אז גבי שושן ז"ל. גבי ואני הכרנו בגיל 16, הופענו יחד וגדלנו ביחד. מאוחר יותר יצאנו במופע משותף עם שרי, מופע מוצלח שנמשך איזה 17 שנה. נשבר לי הלב שהוא בחר לסיים כך את חייו, בצער. גבי היה תמיד חייכן ומקסים וחבר אמיתי. עדיין בהופעות שלי אני משתדל לשיר שיר אחד או שניים משיריו ולספר עליו, וזה בכל פעם מחדש שובר לי את הלב להיזכר שהוא כבר לא איתנו".

אתה מרגיש שהגיל נותן בך את אותותיו מבחינה פיזית?

"אני מפחד מהמילה 'גיל'. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני משתדל בכל בוקר ללכת כשני קילומטרים עם הכלבים ובערב לצאת לעוד קילומטר. אני שומר על עצמי וחייב תמיד להיות בכושר ובפעילות. זה הרבה מעבר לבריאות, זה האופי שלי".

אין בי חרטות

פוקס (72) מלווה את הפסקול הישראלי יותר מ־55 שנה כשהוא חתום בקולו החם והעוצמתי על קלאסיקות כדוגמת "ילדונת", "אין לך מה לדאוג" ("תחתונים וגופיות"), "יום יבוא", "כן, כן לא אז לא" ו"קשת בענן", שהפכו אותו לאחד מסנדקי הנשמה הישראלי.

הוא נולד בבוקרשט, רומניה, ובגיל שלושה חודשים עלה עם הוריו לארץ והשתכן ביפו. לדבריו, הבית שבו גדל היה חובב מוזיקה מושבע. "גדלתי בבית שבו תמיד שמעו תקליטים ושרו. בגיל 13 אבא שלי קנה לי גיטרה אקוסטית במתנה וזה שיגע אותי", הוא נזכר. "אפשר לומר שבאותו רגע התחיל הרומן שלי עם המוזיקה. כמעט אף פעם לא סיפרתי את זה, אבל חברים שלי מבית הספר ואני נהגנו לעלות על גג בניין ביפו ולנגן נעימות של להקת הצלליות. אלו היו רגעי קסם וזו הפעם הראשונה שבעצם הופעתי מול קהל, שלמעשה הורכב מחברים שבאו לראות אותנו מנגנים".

בגיל 15 הקים עם חבריו את להקת הקצב הראשונה, FBI (על שם נעימת להקת הצלליות הנודעת) – שבמסגרתה החל לשיר במועדונים בתל אביב, ראשון לציון ובת ים. "כשהגיע הזמן להתגייס לא חשבתי בכלל על להקה צבאית", הוא אומר, "זה לא עניין אותי. התגייסתי לשריון ובשלב מסוים הצטרפתי יחד עם חברים נגנים מהצבא להרכב שנקרא 'תזמורת סדנאי השריון' והופענו בפני חיילים מדי ערב. עשינו את זה בשביל הכיף במקביל לשירות הצבאי".

בשנת 1967 הצטרף פוקס ללהקת הקצב השמנים והרזים, שבה היה חבר בין השאר גם מוזיקאי אנונימי אז בשם צביקה פיק. "חרשנו את המועדונים וגם הוצאנו תקליטון", הוא נזכר. "שרנו בעיקר בלועזית, ויותר מזה - יצרנו בלועזית. עברית לא דיברה אלינו בתקופה ההיא. שרנו בצרפתית, באיטלקית ובעצם את מיטב השירים הפופולריים שהלכו טוב בתקופה ההיא. בתקופה הזו ישראל התחילה לגלות את הרוקנרול. היינו חלוצים".

בשנת 1969, לאחר אפיזודה קצרה בלהקת הכוכבים החדשים (לצד שושן), הצטרף ללהקת הסגנונות שעד מהרה הפכה לעוזי והסגנונות. הלהקה נחשבה - לצד להקות כמו הכוכבים הכחולים, הצ'רצ'ילים והאריות - לאחת הלהקות המובילות בסצינה המקומית. ההרכב הקליט שירים מקוריים, רובם בלועזית, בראשם Night Train שהעפיל לצמרת מצעד הפזמונים הבריטי, Friends ו־Night time Day Time. "זו הייתה הצלחה מסחררת", הוא מספר, "הרדיו הישראלי אומנם לא שידר אותנו כי בתקופה ההיא היו קנאים מאוד לשפה העברית, אבל הקהל נהר להופעות וזכינו גם בתואר להקת השנה, שזה נחשב להישג פנומנלי בתקופה ההיא ללהקת קצב ישראלית".

בשנת 1970 כיכב חברו של פוקס, צביקה פיק, במחזמר המצליח "שיער" בגרסתו הישראלית. לאור ההצלחה, הוזמנה להקת עוזי והסגנונות להשתתף במחזמר הרוק המחתרתי "קפוץ" (1971), שכלל סצינות עירום ומוזיקת רוק שיצרו דני סנדרסון הצעיר ואייב אורצ'ובר מעוזי והסגנונות. "זה היה כישלון טוטאלי אבל הייתה במחזמר הזה מוזיקה נהדרת, רוקנרול אמיתי והמון אידיאלים חברתיים, אבל כנראה שזה היה קשה לעיכול בתקופה ההיא", מסביר פוקס.

בתקופה זו החליט פוקס, שעד אז שר בלועזית, להתחיל לשיר בעברית. "הקטע הוא שהמועדונים שבהם הופענו ברחוב המסגר בתל אביב ובמקומות אחרים התחילו להיסגר בזה אחר זה, לא היה לנו איפה להופיע", הוא מספר. "אז כל החבר'ה, צביקה פיק, גבי שושן ואנוכי נאלצנו למצוא דרך אחרת להתבטא, לכן עברנו לעברית".

בשנת 1972, לאחר פירוק עוזי והסגנונות, כיכב פוקס במחזמר המצליח "אל תקרא לי שחור" לצד רותי נבון, אברהם פררה ודודו זר. המחזמר, שעסק באפליית האפרו־אמריקאים בארצות הברית כאספקלריה לאפליית בני עדות המזרח בישראל, היה הצלחה מסחררת, ובו בלט קולו של פוקס בשירים "שחורה ונאווה", "יום יבוא" ו"קליפסו בשחור לבן", שהיו ללהיטים.

בשנת 1973, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, החל פוקס לעבוד עם קובי אשרת על אלבום הבכורה שלו "כן, כן, לא אז לא", אבל אז פרצה המלחמה והוא מצא עצמו מופיע בפני החיילים במוצבים השונים ומבצע את אחד מהמנוני המלחמה – "אין לך מה לדאוג" ("תחתונים וגופיות").

בשנת 1974 יצא אלבום הבכורה של פוקס שכלל להיטים כמו "קשת בענן" שביצע בפסטיבל שירי משוררים לילדים, "הרי את מקודשת לי" (גרסה עברית לשיר Matrimoni של ז'ילברט אוסאליבן), "כן, כן, לא אז לא" ו"ילדונת" שהפך ללהיט דגל עבורו. "אני גאה לומר ש'ילדונת' ו'תחתונים וגופיות' הם השירים שבנו לי את הקריירה", מצהיר פוקס, "אלמלא השירים הללו, אני משער שהייתי רודף אחרי שירים אחרים ואולי מצליח, אבל אולי גם לא. בחיים בכלל ובמוזיקה בפרט יש משקל כבד לגורל, והמזל הפגיש אותי עם חברי הטוב קובי אשרת שהלחין לי את השירים הנפלאים הללו שמלווים אותי כל כך הרבה שנים, עד יומי האחרון".

בשנת 1977, כשהוא בשיא תהילתו בארץ, הוחתם פוקס על חוזה הקלטות בצרפת ובשוודיה. בדרכו לפריצת קריירה בינלאומית, עבר תאונת דרכים קשה שהשביתה אותו למשך שנה, החוזה בוטל והחלום הבינלאומי נגוז. "מה שכמעט שבר אותי היה איך אני מתרומם מאותו רגע", הוא משחזר, "כבר הכל היה מוכן וחתום ופתאום מצאתי את עצמי כואב, פצוע וללא הצ'אנס הגדול הזה להצליח בחו"ל. אין בי שום חרטות על הקריירה ואני לא מאלה שמסתכלים אחורה יותר מדי, אבל זה אולי הפספוס הבולט בקריירה שלי".

בתחילת שנות ה־80 התגורר פוקס בארצות הברית במשך תשע שנים. "בארצות הברית נחשפתי בצורה עמוקה לעולם הדיבוב וזה משהו שמאוד משך אותי, לצד כמובן ההופעות וההקלטות שם. כשחזרתי ארצה הקמתי את אולפני הדיבוב נ.ל.ס. שהיו חלוציים ופורצי דרך בתקופה ההיא, שכן בארץ זה עוד לא היה מוכר. עזבתי את האולפנים בשנת 2014". קריירת הדיבוב של פוקס כללה סדרות כמו "פוקימון", "אוטובוס הקסמים" ו"בובספוג מכנסמרובע".

בשנת 2008 הוציא פוקס את אלבומו "אמצע החיים" שזכה להתעלמות תקשורתית. "אני חושב שזה אלבום מעולה ואיכותי ומושקע, לא בגלל שהוא שלי, אלא כי הוא כולל שירים טובים. הרדיו לא פרגן או השמיע, וזה מציק לי עד היום. אני שוקל להוציא אותו מחדש".

הכסף הוא בהופעות

בשנים האחרונות ממעט פוקס להקליט שירים, למרות השתתפותו במספר פרויקטים מוזיקליים, ומתמקד בעיקר בהופעות. "ההופעות זה סם החיים מבחינתי", מדגיש, "אני חושב שאמנים בכלל וותיקים בפרט צריכים להתמקד בהופעות, כי שם נמצאת הפרנסה", הוא אומר. "אני מופיע עם שרי ורותי נבון במופע משותף עם שירי ג'ו קוקר. עכשיו אני מעלה מופע חדש חדש שכולל מחווה למיטב האמנים שגדלתי עליהם: רוד סטיוארט, אריק קלפטון, המודי בלוז ואחרים, לצד שירים חדשים שלא ביצעתי על במה או שלא הוצאתי, וכמובן שבסוף המופע אבצע גם כמה להיטים בעברית".

המופע החדש Summer in the City יושק ב־17 בינואר בטרמינל 4 בתל אביב. "זו המוזיקה האמיתית, קלאסיקה. אני לא רואה בשנים האחרונות שירים ברמה הזו. יש חבר'ה מוכשרים אבל אלו השורשים וזו המוזיקה שאני אוהב", הוא אומר, "זאת ההיסטוריה של הרוקנרול".

ואתה מצליח להתפרנס מזה?

"בטח, תודה לאל, המשרד מסדר לנו הופעות ואני שורד".

בימים האחרונים שחרר פוקס עם חבריו, טכנאי הסאונד והמוזיקאי יהודה קולטון והגיטריסט חיים רומנו, גרסה בלוזית משלו לקלאסיקה Smoke Gets in Your Eyes משנת 1933, שיר שהתפרסם בסוף שנות ה־50 בביצוע להקת הפלאטרס. "יהודה, חיים, אני ועוד חברים נפגשים מדי שבוע ומג'מג'מים להנאתנו, שרים ומנגנים בשביל הכיף והנשמה", הוא מספר. "יהודה הגה את הרעיון שננסה להקליט גרסה לשיר של הפלאטרס ונדלקתי על זה, אז הקלטתי".

נשמע עוד חומרים חדשים שלך?

"תראה, אני לא יודע. אכנס לאולפן, אשקיע כסף וזמן בהפקה מוזיקלית וביצירה ואוציא שיר, וכמו תמיד כולם יתעלמו? זה שווה את זה? זה קרה לי כמה פעמים וזה מכניס אותי לדיכאון. יצא לי החשק להקליט מהסיבה הזו, אבל אני עדיין בהתלבטויות בנושא. אני מקבל כל הזמן פניות ושירים מכל מיני יוצרים מוכשרים, אבל התהליך הזה שבסופו ההתעלמות די פוגע בי".

מה אתה חושב על מצוקת האומנים הוותיקים?

"לא צריך לספר לך שהיום לא שמים עלינו, האומנים הוותיקים. יש עורכים צעירים שאפילו לא יודעים שאני קיים. לא נותנים לנו להזדקן בכבוד".

בעבר פורסם ב"מעריב" כי לפי חוק זכויות המבצעים והמשדרים, אינך זכאי לתמלוגים על שירים שהקלטת לפני 1984. מה דעתך על כך?

"זו בושה וחרפה. זה מצב בלתי אפשרי. לחשוב ש'ילדונת' ו'תחתונים וגופיות' שהושמעו ומושמעים אינספור פעמים לא מכניסים לי גרוש זה מרתיח ומקומם ואני מקווה שהחוק יתוקן. זו חובה. מדובר בפנסיה של אמנים כמוני".

איך אתה מתרגל לעידן הרשתות החברתיות?

"אני חושב שבסדר. אני מפרסם בפייסבוק ופעיל בספוטיפיי וביו־טיוב, אבל תמיד לומד משהו חדש. אני חושב שאני צריך מישהו שיעשה בשבילי את הדברים האלה. היום העולם הולך לכיוון הזה וצריך להתאים את עצמי אליו".

מה אתה חושב על המוזיקה ששולטת היום בארץ?

"הבעיה היא שישראל מאוד מוגבלת מבחינת הטעם והאופקים המוזיקליים ומה ששולט פה זה בעיקר פופ אמריקאי ומוזיקה ים־תיכונית. אני מבין שזמנים ואופנות משתנים וזה כמובן בסדר גמור ואפילו הכרחי, אבל הייתי רוצה שייתנו מקום גם למוזיקת רוק וגם לשירים שלנו, האמנים הוותיקים".

עדיין נשאר לך הריגוש על הבמה?

"אפשר לומר. אני מחכה כל הזמן לעלות על במה ולשיר. זה המקום הטבעי שלי. בדיוק כמו שאולפן ההקלטות זה המקום הטבעי שלי. כשאני על הבמה אני שוב ילד. אומנם הריגוש הוא מעט אחר, כי בכל זאת אני לא מהיום בתחום, אבל הוא עדיין קיים".